מעברים

יש שלב כזה, במבנה של סיפורים ומיתולוגיות, שבו גיבורי הסיפור חוזרים מהעולם המיוחד, עם הפרס אחריו חיפשו; פרח לב הזהב, שיקוי הקסמים, החרב האגדית, הדבר שאותו הם מבקשים להביא חזרה אל ביתם החרב, אל האם החולה, משהו בעל ערך.

בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי חושב שוב ושוב אם יש לי משהו כזה, אם הבאתי משהו חזרה איתי מההרפתקה בינות הרי ההימלאיה, איזה כלי או ידע שיכולים להועיל לי ולאחרים, כאן בעולם הרגיל.

השבועות האחרונים בנפאל נדמו לתקופת חיים. בתוך הבליל החמים של אסונות הטבע והכאב הרב, מצאתי את עצמי מתמרן בין חברי לצוות, בין המתנדבים שהיו תחת אחריותי, בין שלל המשימות המרובות שהיה נדמה שאין להם סוף וגם בין הפחדים שלי. ולפעמים, באמצע הלילה, הייתי מתעורר מיוזע. כשליבי עוד פועם בחזי, הייתי מרגיש את האשמה מציפה אותי – על כך שלמרות כל מה שאני מנסה לעשות, אני ממשיך הלאה.

אני נוטש את נפאל, המקום שהיה לי לבית, ואת האנשים של הארץ הזו, דווקא בשעתם הקשה מכל.

אבל אז הייתי חוזר לישון, ואומר לעצמי שוב ושוב שעשיתי ואני עושה כל מה שביכולתי כדי לעזור, שהזמן שלי במקום המדהים הזה כמעט הסתיים, ושחשוב מכל – אני קיבלתי את ההחלטה שלי. אתם מבינים, עוד לפני שהאדמה רעדה, אני ידעתי שאני חייב להמשיך הלאה. המסע שהתחיל לפני יותר משנתיים, בהתפצלות לשניים, בספק גדול לגבי האהבה שלו ושלי, הגיע לסופו.

ואני בחרתי בו, ובחרתי בנו, וזאת בחירה שאני מתכוון לכבד.

ביקשתי מעצמי להותיר בעצמי סימנים: הרגלים של מדיטציה, התבוננות פנימית, לבחור לראות את הטוב ואת היופי בהזדמנויות שהחיים מזמנים לי, אפילו לתת קעקוע בבשרי. הכל כדי שאזכור את המקום ההוא, ומי שהייתי שם.

והימים חלפו במהירות, ובלי ששמתי לב מצאתי את עצמי פה, בישראל. ישראל החמה, ישראל המיוזעת, בעוד קיץ שמערב בתוכו פחד ואימה, לחץ ורוגע, מנוחה וריצה חסרת מעצורים אחרי משהו שלא תמיד ברור אם מישהו זוכר מה טיבו. קיוויתי לנוח כאן, לעצור ולהתמקד מחדש, להבין מה מחכה לי מעבר לשלב המעבר הזה. במקום ודאות מצאתי לרוב בלבול, שלי ושל סביבתי.

ולצד הבלבול גם המון יופי, רגעים כאלה שהכל פתאום נוגע. פתאום התחדדו לי המחירים והתמורות של הרצון שלי לחיות כמו נווד, נע ונד בין כאן ושם, חוזר ונוגע לרגע ואז שוב מתפוגג לתקופה. הלכתי ופגשתי אנשים רוחניים ואנשים גשמיים, אכלתי אוכל מדהים, פגשתי חברים בבתים חדשים, עם ילדים חדשים, אבל עם קרבה ישנה וטובה.

החיים קרו.

והנה, ממש עוד רגע, גם השלב הזה כאן, המעבר במסדרון שמוביל אל הדבר הבא, מסתיים לו. ושוב, רגע לפני שהבחירות שלי הופכות למציאות, לפני שאני נכנס בדלתות שאני מבקש בכל כוחי לפתוח, אני מוצא את עצמי משקשק מפחד. הפחד שהפעם אני עושה טעות מרה, שאני מוותר על מקום שבו הייתי משמעותי לאחרים ולעצמי בתמורה לאפרוריות ושגרה שוחקת. הפחד מכישלון ואכזבה.

ואז אני מסתכל עליו, על האיש שלי, זה שכבר הרבה שנים אני מתעקש לבחון, לקרב ולהרחיק, לבחור בו ולהתחרט. אני רואה את המבט שלו, ואני מבין שמשהו השתנה בי, איזו חתיכה של פאזל נפלה למקום. אחרי כל ההרים שטיפסתי, אנשים שחוויתי והמקומות שנכחתי בהם, בסוף אני רוצה להיות בבית.

והבית היא האהבה שלנו.

אבל אני כבר מכיר את הסיפור הפנימי שלי, יודע איך כל קווי העלילה מתפתלים, והדרמה עולה. לכן הפעם, מבוגר יותר ולמוד ניסיון, נקטתי בצעדים הנחוצים. כמו סופר מיומן, טמנתי לי מבעוד מועד פירורי לחם שיאירו את דרכי. מתוך רעידת האדמה והבלאגן הרב בנפאל של האביב האחרון, הצלחתי לחתום על חוזים של דירות, להרשם ללימודים, לקנות טבעות – ביטויים מעשיים של כוונה, של נכונות.

עשיתי את הצעדים האלה מפני שידעתי שהפחד יחכה לי. הוא תמיד מחכה, לכולנו. וכשאני עובר במסדרון שלו, במעבר בין עולמות וסיפורים, הוא לוחש לי במגוון קולות ומספר לי שכל מה שאי פעם עשיתי היה טעות, שאני לעולם לא אהיה מספיק טוב, מספיק אני. שהרגע הזה לא נכון, שהנתיב בו אני נע הוא נתיב של חורבן. שאני חייב לחזור אחורה.

ואת התקליט הזה אני מכיר, ואת הסיפור הזה שמעתי אלפי פעמים בעבר, וגם האמנתי לו. אבל הפעם משהו אחר, איזה מקום קצת מרווח שם בפנים, כזה שכבר יודע לעבוד עם מה שיש, ולהניח לבנה אחרי לבנה כדי לבנות את החדש בי. ומתוך החזון של אני של העבר, אני של ההווה מצליח להמשיך ולהתקדם, להמשיך ולהעמיק בבחירותיו ולהתמסר אליהם, אל החיים שאני בוחר בהם.

יש שלב כזה, במבנה של סיפורים ומיתולוגיות, שבו גיבורי הסיפור חוזרים מהעולם המיוחד, עם הפרס אחריו חיפשו; הדבר שאותו הם מבקשים להביא חזרה אל ביתם, אל העולם האמיתי, משהו בעל ערך.

אני חושב שהבאתי איתי משהו כזה, עבור עצמי. היכולת לומר לפחד – לא.

ולהמשיך במסע.

שיטת הבצל

הוא יושב מולי, והוא כועס ממש. כועס כל כך שהשפה התחתונה שלו רוטטת, רגלו רועדת, כל גופו כמו אומר - איני יכול עוד.

היא יושבת מולי, והיא מפחדת ממש. מפחדת כל כך שהיא מאפשרת לכל הבלהות שלה להשתלט עליה.

הם יושבים ומדברים ביניהם, במילים מעטות, על חסר היכולת שלהם להנהיג ולהוביל, על אי הרלוונטיות שהם מרגישים אל מול האתגרים שניצבים מולם.

אני חושב שסוף סוף הבנתי את זה, את המשמעות של כל העניין הזה של פחדים.

אבל אני לא רוצה להפטיר מתובנותיי השחוקות, משפטים שכבר כתבתי וכבר קראתם, אם לא כאן במקום אחר, בזמן אחר. הרי הכל ידוע וכתוב, באלף דרכים ואלף מילים, בכל חברה ותרבות ותקופה - ועדין הנה אנחנו כאן.

אני רוצה להתבונן ולהתעסק בחוויות שלי בהווה. השנה הזאת היא סך כל הפחדים כולם, אני מודה. הרי היה לי ברור כשהסכמתי לקבל עלי את התפקיד והאחריות, האתגר והתקופה הנוספת, שכל זה גדול על מידותי.

ואכן הפחדים שלי, אם לא כולם בודאי מרביתם, התממשו במציאות: עזיבות, חוסר יציבות, כעס וטינה, דינמיקות מורכבות, האתגר של להיות מערכתי מצד אחד ומצד שני לראות את האנשים שיושבים מולך ואת הכאבים שלהם. ומעל הכל, השיעור המרכזי של חיי, שהתחיל הרבה לפני נפאל, אבל למרבה הפליאה יתכן שיסתיים בה: לאהוב ולהרגיש. לא אהבה כזו תמימה של פרפרים ופרחים, מהסוג שנידון להתרסק על קיר הבטון של המציאות. גם לא מהסוג האגרסיבי במסווה, שמחשב חישובים ונוטר טינות.

לא, פשוט להסכים להיות בכל זה.

ולא הסכמתי, לא יום ולא שבוע, אלה חיים שלמים. ברחתי לתוך מדיטציות, לתוך סמים קלים, לתוך תורות רוחניות או נאומים חוצבי להבות. סמכו עלי, אם יש שם הסטה - הייתי שם. בעונג או בכאב, בכעס או בבכי ואפילו בצחוק, ביחד או לבד, לא רציתי להתמודד איתם.

אבל הנכונות להציב את עצמי במקום קשה, ועוד מקום שבו הפונקציה העיקרית שלי עבוד אחרים היא לנסות לפתור ולהתמיר סיטואציות, יש בה ממש.

הרי עשיתי כל כך הרבה טעויות, בכלל בחיים ובודאי שהשנה. בדרך שבה אני מתנסח, במרחב שבין פשרה להתעקשות עקרונית, בהחלטות שאני עושה. ובעיקר הבריחה הזו, החוזרת, מהדברים שמפחידים אותי.

והם הפחידו אותי, האנשים האלה, כל האנשים האלה. פחדתי שלא אוכל לעזור להם, שלא אוכל לגשר ביניהם, שאני כישלון מוחלט בכל מה שקשור לדינמיקות אנושיות ובכלל. 

אני לא מתחייב שהוכח לי אחרת.

אבל הבנתי משהו מהותי מאוד, לפחות עבורי; אני חייב להיות שם. בשטח עם המתנדבים, במשרד עם הצוות, במפגש עם חברים, בלשטוף את הכלים. כי הפחד הזה מהפגיעה, כל כך משתק ומאיים, שבלי משים הוא מייצר עבורי בדיוק את אותם הדברים שאני מפחד מהם.

ישנן עטיפות, מסתבר, מסכות שכולנו עוטים על עצמנו, למרות שאנחנו יודעים אי שם בתוכנו שהן שקריות. ומתוך הפחד הנורא שלנו מכך שיפגעו בנו, אם במתכוון או בשוגג, אנחנו מוכנים להאמין למסכות של אחרים מסביבנו. הכאב שלנו מעוור אותנו לעובדה שמה שאנחנו רואים מסביב לא אמיתי - המילים לא נאמרות כדי לפגוע בנו, המעשים לא נעשים כדי להקטין אותנו. ואנחנו בורחים מההבנה הזאת, בורחים מהאחריות שלנו, בורחים מלראות אנשים כפי שהם, אותנו כפי שאנחנו. אבל זה מקום שאנחנו חייבים להרשות לעצמנו לחוות.

וכשאני שם, או שמא פה, שוב ושוב בסיטואציות הקשות, אני מגלה שהפחד נסוג, או לפחות לא טוטאלי כפי שהיה בעבר, ואני יכול להרגיש, אני יכול לאהוב ולתמוך ולהיות שם. לא להגיב רק מהכעס, לא למצוא את האשם באחר אלא למצוא פתרונות של הידברות, גם אם רבים מהם לא מיושמים. כשאני לא עסוק מהבוקר עד הערב בציפיות המופרכות שלי מעצמי ומאחרים, אני יכול לחיות בעוצמה גבוהה יותר.

וזו העבודה החשובה ביותר שיכלתי לבקש.

ביחד – שוב

אני כבר כמעט ולא כותב, וזה חבל. כפי שכבר הבנתי, הדרך שבה התודעה והזמן שלי עובדים השתנתה, ואני מוצא את עצמי הרבה פחות מסוגל לחוות את עצמי, להסתכל ולנתח ולהפיק שיעורים מפעימים על החיים, והרבה יותר עושה, זז ומגיב.

אני חושב שמדובר בהתפתחות חיובית.

ועדין, עבר כמעט חודש מאז יום ההולדת האחרון שלי, ואני מרגיש שהשנה, יותר מבדרך כלל, מדובר בתקופה משמעותית במיוחד.

כבכל שנה, חווית יום ההולדת שלי מזמנת לי רגעים קשים במיוחד. למרות שאני יודע שמדובר בסימון חברתי, ובמספר חסר משמעות, יש משהו במעבר הזה שלוחץ אותי לפינה; הידיעה שעוד שנה עברה, שיש כל כך הרבה טעויות שעשיתי, הזדמנויות שפספסתי – מעיקה עלי. אני מתבונן במראה ורואה עוד קמט, מעביר יד בשיערי ותופס עוד כמה שערות שנשרו.

הזמן חולף, מתקצר, לפחות עבורי.

והשנה, לכבוד המאורע הקשה, הופיעה אותה אישה משנה שעברה, שוב. גם בשנה שעברה היא ידעה להופיע וללחוץ במילותיה על כל הכפתורים שלי, לגרום לי להרגיש אשם, לבוא בדין וחשבון עם עצמי על הטעויות שלי, ולבכות. בכיתי הרבה. אבל הפעם היא הופיעה כפונקציה אחרת, חדשה. הרי בשנה שעברה הייתי מתנדב, עם זווית ראיה מסוימת, והשנה מיקמתי את עצמי במקום אחר לחלוטין. והיא הגיעה, הלכה אחרי, וראתה הכל. את כל ההסטות שלי, את כל ההסתרות, כל מה שאני לא רוצה להתמודד איתו.

וכך ביליתי את יום ההולדת שלי, בהר, בכפר, עם האישה הזאת שרואה עד לשד עצמותי, הולכת אחרי ומציבה בפני מראה קשוחה במיוחד. ובמראה ראיתי את עצמי כמו שאני שונא לראות: מפוחד, נקמן, קטנוני ובעיקר מיואש וחסר אונים. מכך שאני יכול לעזור לאנשים להשתנות, מכך שהם יכולים בכלל לבחור בזה. ראיתי איך המציאות והאנשים שסביבי, שעוררו בי זעם וחוסר סבלנות גדולים כל כך, היוו בסך הכל מראה לחוסר האמונה שלי.

ובדרכה, האינטנסיבית והלא מרפה, היא גרמה לי שוב לראות את זה. איזה ניצוץ קטן של תקווה, רגעים קטנים שבהם אחרים ואנחנו מצליחים להתעלות מעל כל המטענים וההרגלים שלנו ולבחור אחרת. "תאמין באדם" היא אמרה לי "או שתלך לעבוד עם חיות". אז לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי. לראות את האחרים כמו שהם באמת, ולא דרך המשקפיים העקומות של הציפיות שלי. לסלוח להם ולעצמי על כל הטעויות והמכשולים שבדרך, לתת לכל זה עוד הזדמנות.

ולהפתעתי – זה עבד. נכון, לא מדובר בתזוזות דרמטיות, אבל פתאום יכלתי שוב לראות דרך המסכות את מה שיש שם באמת, בהם ובי. ומתוך המתנה המדהימה הזאת נסעתי לבקר בישראל.

הו ישראל.

כמה אהבה וכמה פחד, כמה לחץ וכמה פגישות. אנשים שצצים מכל מקום, זמן שהולך ואוזל. לא היה לי קל שם, אני מודה, בודאי בהשוואה לקצב של נפאל, על כל המורכבויות שבו. אבל גם לשם, לקחתי איתי את האמונה המחודשת שהאישה הזאת הצליחה לעורר בי, וגם שם זכיתי לחוות רגעים של יופי ושל אהבה שלא העזתי להאמין שיכולים להתרחש באמת.

כשעמדתי מתחת לחופה של אחי, מנסה בכל כוחי לא להתעלף מרוב התרגשות, או כשראיתי אותו ואת אשתו הטריה מחזיקים אחד את השניה במהלך הערב, בעיניים עצומות ובחיוך תמים של אוהבים, הרגשתי כאילו החזה שלי עומד להתפוצץ. משהו בסיפור המשפחתי, בסיפור האישי שלי, לא איפשר לאמונה בכך שהמציאות יכולה לנוע גם אל הטוב להשתרש באמת.

אולי באמת כל מה שצריך זה להמשיך ולהאמין באדם, ואז דברים נפלאים יכולים לקרות. כשישבתי עם חבר בארץ, לקראת החזרה שלי לכאן, שאמר שאני סכריני ופשטני, הבנתי שמה שלא יקרה – איזשהוא תהליך עומק עובר עלי.

ואני מודה עליו.

סליחות

תמיד אפשר לבקש אותן, לא תמיד הן מתקבלות.

וכשנפלתי, נפלתי. לפעמים האמונה הברורה שלי בכך שמותר לנו לטעות וללמוד מהטעויות שלנו מתרסקת אל מול שרטוני המציאות. לפעמים אני מגלה, להפתעתי הרבה, שאותה מציאות מורכבת מאנשים שונים ממני, עם חוויית חיים אחרת משלי, ושבלי משים, אני והם נופלים אל הדפוסים העתיקים שלנו.

וסך הכל אני אוהב אותה, את העמיתה שלי שבה פגעתי כל כך. בודאי שלא התכוונתי שיקרה מה שקרה, ועדין – רגע של כעס חולף. אתם מכירים בודאי, איזה מבט קר מקרח, איזו נביחה נבזית. שום דבר שלא חוויתם בעבר, שלא למדתם לאורך חיים שלמים לענות לו, לעמוד מולו.

אבל היא לא למדה. אולי החיים לא זימנו לה את השיעור הזה, אולי היא פשוט בנויה אחרת; מה שלא יהיה, היא חוותה אותי באופן אחר לחלוטין ממה שאני חוויתי את עצמי. במקום הקורבן שאני תפסתי מעצמי, היא ראתה מפלצת מאיימת. והיא קרסה. אל הבכי והדרמה, וכל הקולות הפנימיים שלא משחררים אותה, אותי ואותנו מלהמשיך ולהתבוסס בדרמה הרגשית הזו.

ואני, שניסיתי להתנצל ולאחות, להחזיר את המצב לקדמותו ללא הועיל, הלכתי וחזרתי אל מקום שלא פגשתי מזה זמן רב מאוד. "דולף הוא הצדק", אני קורא לדמות הזו בחיבה; החלק הקר בי, שרואה את הדברים מלמעלה, פועל מתחושה אדירה של אחריות, מחשב את הדברים בצורה רחבה, ולעד מתחשבן עם עצמו ועם אחרים אל מול השלמות שבה הוא מצפה שכולם יפעלו – ושבה כולם, ובהם גם אני נכלל, כושלים מלעמוד.

אז ביליתי שעות רבות בלכעוס, בלשרטט גבולות ברורים עבורי ועבור אחרים, בלפלוט מילים חוצבות להבות על אחריות והבדלים תרבותיים, בלהט כל כך גדול שכמעט שכנעתי את עצמי. שיעורים ילמדו, לקחים ייושמו. כזה הוא הצדק, כזה הוא האור.

איזה פחד.

מזל שבלילה, כשביקשתי בשקט מעצמי ומחלומותיי שיספרו לי מה אני מפספס בכל זה, כיצד אוכל להבין מה עובר על אותה בחורה מסכנה שהתפרצה כמו סופה של רגשות, קיבלתי את המסר שלו הזדקקתי; התהפכתי במיטה בזמן שחזיונות על ביקורת ושפיטה, על עשרות דמויות אמיתיות ומדומיינות שעוברות מולי ומפנות אלי אצבע מאשימה, גרמו לי להתעורר בזיעה קרה ובדפיקות לב דרמטיות.

שוב שכחתי.

בלי משים, ומתוך האתגרים הרבים שאני עומד בהם בימים אלה, נעתי חזרה כל הדרך אל טקטיקת ההישרדות המקורית שלי, זו שעזרה לי לשרוד שנים רבות בעולם המוזר הזה – טקטיקת הניתוק הרגשי. שוב בחרתי לראות את העולם כולו, את כל הדברים המתחברים זה לזה, ולשכוח להרגיש משהו לאדם שעומד מולי, בעוד שאני מתגלגל בהחלטיות קדימה.

התחלחלתי באמת, איפה ההיפי החייכן ואוהב האדם שהפכתי להיות? 

הוא רק חלק ממך, לחשה לי חברה אוהבת, וחלק אחר ממך הוא אותו פסיכופט קר ויעיל שחזר לקדמת הבמה אחרי שנים שבהן הוא הורחק מחדר הבקרה של חוויית החיים שלך. אז נשמתי עמוק, והבנתי שאני יכול לבחור, שמה שלא יהיה – הדברים שונים היום משהיו. שוב נפלתי לבור הציפיות, אל זווית הראיה המצומצמת, הקורבנית. שוב אפשרתי לעצמי להכות ללא רחם באנשים סביבי, במתנדבים, בעמיתים לעבודה, מתרבויות שונות משלי וגם מזו שאני מגיע ממנה, בגלל שהכספית הקרה של הצדק שבה לזרום בעורקי.

אבל זה השיעור החשוב מכולם, שיעור שלמדתי בדם, ביזע, בצחוק ובדמע:  אני חייב לקבל את עצמי. אני חייב לחיות בשלום עם כל מה שקורה ועם כל מה שעולה, בי ומסביבי. על הגבס ששב לעטוף את כף רגלי, ועל חוסר הברירה אל מול המציאות שכופה עלי לטפס בכל יום עם קביים במעלה הגבעות של קטמנדו. על המתנדבים שלי שמסרבים להיכנס לכל מיני מגירות שהכנתי להם מבעוד מועד ובוחרים, רחמנא ליצלן, בדרכים משלהם להתמודד עם החוויה העוצמתית של החיים כאן.

ואני חייב לבקש סליחה, מעצמי, מאחרים, מכל מה שהדחקתי ומכל מה שאני לא אוהב בהם ובי. ולקבל את זה שעצם בקשת הסליחה לא מבטיח תמיד שיהיה אפשר להשיב את הדברים לסדרם הישן, ושזו בכלל לא המטרה. 

אולי אין בכלל מטרה מוגדרת, אולי עדיף לנוע כך דרך חיים בעולם הזה. ומכאן שפעולת בקשת הסליחה עומדת בפני עצמה - היא נובעת מהיכולת להתבונן, לשאול, ולקבל את העובדה שאני ממשיך כל הזמן ללמוד, ושהשיעורים, מסתמן, לעולם לא יגמרו. שאני לא תמיד יודע, ובודאי שלא תמיד צודק. אבל שאני מוכן, באמת ובתמים, לנסות ולהרגיש את כל זה, על כל המשתמע מכך.

ועל כך – אני מוכן לחתום.

שאני גל, אל ארץ חלומי

אני לא יודע אפילו איך להתחיל; איך מסכמים תקופה כל כך משמעותית, מדהימה, נוראית, ועוד כל מיני מילים מקריות, שאארוז יפה בתוך משפטים ופסקאות שיתנו לכל זה ערך?

כנראה שלא מסכמים אם כך.

רק ממשיכים הלאה.

בשבועות האחרונים הרגשתי שאני נמרח ונמתח, כמו אסטרונאוט שטס במהירות האור אל יעד לא ידוע. בהתחלה, הייתה ישראל. לפני שהספקתי להבין מה אני מרגיש כלפי המקום שאני עוזב, מצאתי את עצמי פוסע ברחובות תל אביב.

בום. ולא מהסוג החביב שמוצאים בסרטים מצויירים.

כמו איזו בדיחה קוסמית, הגעתי בעיצומה של מלחמה, שהרגישה לי חייזרית כמעט כפי שהיא הרגישה מוכרת מתמיד. סביבי, כל האנשים האהובים עלי, אליהם התגעגעתי כל כך, מתרוצצים מבוהלים, מיואשים, בין סירנה לסירנה. ומדי פעם, כששכך זעמה של האזעקה, הם הרשו לעצמם לדבר איתי, לספר לי על הקושי במקום הזה, על הפחד ששולט בכיפה. מימין ומשמאל, הסיפורים שלהם לא הרגישו לי כל כך שונים זה מזה. מדי פעם שאל אותי מישהו, כבדרך אגב, מה בעצם עשיתי שם, במדינה המצחיקה אי שם בהרים, ולמה לעזאזל אני חוזר לשם.

כי בזה בחרתי, השבתי, וקיוויתי שהבלבול שהציף אותי איננו מורגש.

איפהשהוא לקראת אמצע הביקור המהיר וההזוי, שכלל בין מתקפה למתקפה גם מפגשים משמחים ומעטים מנשוא, משהו התחיל להשתנות בתוכי. אולי נסחפתי עם האווירה הכללית, אולי הרגשתי לעצמי להתחבר שוב לכל הטרדות והסיבוכים שהם מנת חלקנו בארץ המסובכת הזו. מה שלא יהיה - פתאום הקצתי מתחושת המצור שלכדה אותי מהרגע שרגלי דרכה בישראל.

שוב יכלתי לראות כמה מדהים שם, וכמה אנשים מיוחדים המקום המורכב הזה מצליח להוציא תחת ידיו. הבנתי כמה התברכתי, ובפי עמד איזה טעם כזה - חמוץ-מתוק - של פרידה מחודשת. היתה שם משפחה, וזוגיות, חברויות ומנהגים, שאת רבים מהם הייתי בטוח במהלך השנה האחרונה שדמיינתי. שמעולם לא היה אבוקדו רך וטעים, או חיבוק של אהבה בלתי מותנית או אפילו ערסל נעים תחת עץ, כזה שאפשר לישון בו שינה קלה, כשהשמש שוקעת בים.

והשמש ששוקעת בים.

היתה בתוך כל הכאוס הזה, הפנימי והחיצוני, איזו תחושה של השלמה. השלמה עם המצב בישראל, השלמה עם הבחירה שלי לעשות עבורה ועבור עצמי במקום אחר (לעת עתה), השלמה עם אנשים והפחד שלהם, ומה שפחד גורם לאנשים לעשות ולומר. היו רגעים של חסד אמיתי, כשהבנתי שהתבגרתי, בכל זאת, בשנה החולפת; אני כבר לא כועס, אני כבר לא נוטר טינה, אני לא מחשב חישובים. אני באמת לא יודע לאן העתיד יוביל אותי, אבל אני סומך על עצמי שאני בדרך אל היעד הנכון, ובעיקר באופן הנכון.

ומתוך ההשלמה, שוב מעבר מהיר, בלתי נתפס, אל השלב הבא. ומהו השלב הזה? עוד אין לי מילים להגדיר, בעיקר כי ימי ארוכים ולילותי קצרים, מלאים בדאגה לאחרים, בעשיה ונתינה עבורם. כתבתי להורי, לפני כמה ימים, שאני מרגיש כאילו עכשיו יש לי פרספקטיבה מעניינת לחוויה שהם עברו איתנו, לאורך החיים. לא הייתי ילד פשוט, וגם לא נער קל - הייתי מרוכז בעצמי. והנה, אני פתאום רואה את הדברים מהצד השני; איך כל מבט וכל תזוזה, איך כל ביקורת וכל צער שעולה בהם ומהם, מרעיד אותי עד עמקי נשמתי. מניע אותי מצד לצד ומייסר אותי באשמה ובתחושה משתקת של אחריות.

וגם פה, השיעורים מהירים, נחרצים. אני חייב לשים גבולות, אם לא עבורי אז עבור אותם אחרים, שכעת נמצאים תחת אחריותי. לא יכלתי שלא לחשוב על המקום בו ביקרתי לרגע, הבית ההיסטורי, שהיה נדמה ברגעים שהייתי שם לאיזור אסון. לא פיזי כמובן, אלא רגשי. כאילו כל הסכרים שהגנו עלינו במשך שנים נפרצו, ודרכם זרמו החוצה השנאה, האלימות ואותו פחד ארור שיושב בבסיס כל כך הרבה מהחוויות שלנו. והמים הציפו, וכפי שנראה כעת - נסוגו.

ואני גיליתי, לשמחתי, שיש לי סירה.

בין המיצרים

אני מסתכל סביבי, והכל צומח. ההרים, שרק לפני שבועות ספורים נדמו למדבריות חסרי תקווה, הפכו את עורם, ומכל מקום אפשרי בוקע לו איזה עשב רענן וירוק, ענף חדש, פרח ריחני.

התחלפה לה עונה. עוד אחת.

בעודי מסתכל, אני מטלטל מצד לצד. כאלה הן הנסיעות בג׳יפים המיושנים במעלה ומורד הכפרים שבהם גרנו - מפנקות.

קשה לי להפנים שאני כבר מדבר וחושב על החוויה הזו בזמן עבר. איך חלפו להם עשרה חודשים, כמעט מבלי להבחין, עונות באו והלכו, אנשים נכנסו לחיי ויצאו? החיים כל כך תמוהים באופן הזה שבו הכל נע כל הזמן קדימה, בלי הפסקה ורחמים, קדימה. ולכל דבר יש סוף, ואז התחלה חדשה של דבר אחר.

אבל המעברים תמיד מאתגרים אותי; המעבר בין ישראל לנפאל, או הנסיעות התכופות (שנכון יותר להגדיר אותן: מעברים בין מימדיים) בין קטמנדו חזרה אל הכפרים. לפקוח עיניים מול פסגות אפופות עננים, לרק כדי להוריד אותן ולבהות במשך שעה בטלפון שלי, שמספר לי על חיים של אנשים אחרים, רחוקים עד כאב ממני.

הייתי רוצה לספר לעצמי כמה למדתי, וכמה גדלתי, אבל אני לא בטוח שהרשימות האלה הן מה שבאמת מעצים אותי.

אלה בני האדם שאני זוכה לפגוש על הדרך, שמרגשים אותי עד דמעות. ובשבועות האחרונים, ככל שהסוף הדמיוני הלך ותפס צורה מאיימת ומאוד מוחשית, קיבלתי אינספור הזדמנויות להיזכר באמיתה הזאת, להרגיש אותה, כמו גם את החרטה על כך שאני מאפשר לעצמי לשכוח אותה.

המתנדבים הנפאלים שעבדו לצידנו השנה, אלה שבקושי פצו את פיהם כשפגשנו אותם, נפרדו מאיתנו אחרים. אני לא יכול לשים את האצבע על השינוי שהם עברו, או על סיבה מרכזית למה שהתרחש; אולי זה היה האתגר, גם עבורם, של החיים בכפר, או המפגש עם הזרים המוזרים האלה שהגיעו מארצות אחרות עם נוירוזות, תוכניות ושאיפות.

אנשי הכפר, שבהתחלה התייחסו אלינו בחשדנות, כיאה לחבורת החייזרים שבוודאי הם ראו בנו, התרככו בהדרגה. כשהגיעה העת להיפרד מהם, בין דמעות וחיוכים, פתאום הבנתי עד כמה חשוב לראות אנשים, ועד כמה עצם החוויה הזאת איפשרה גם להם וגם לנו לצמוח ולהתבגר.

כשסעדנו את ליבנו בפעם האחרונה עם המשפחה שבביתה התגוררנו, ניסינו להסביר לבתם הבכורה על כך שבארצי, המקום אליו אני נוסע בקרוב, מתחוללת מלחמה. היא הסתכלה עלי לרגע, לא מבינה, ואז חייכה את החיוך הקשוח שלה והפטירה: ״במי הם נלחמים? ועם מה? חרבות?״

נפאל. 

ממלכה מלאת סתירות והומור עצמי, סבל ועוני, ואנשים שמאמינים שאי שם, בארץ הדמיונית ממנה הגעתי, עוד נלחמים עם חרבות. ברגעים כאלה לא קשה להבין למה החלטתי להמשיך ולסייע לאחרים לחוות אותה ואת עצמם בה, בשנה הקרובה.

המתנדבים הבינלאומיים, עיניהם נשואות אל השלב הבא, הגיבו במגוון צורות ודרכים, כיאה לאסופה ההטרוגנית שהיינו.

היינו.

ביום האחרון שבו תיפקדנו כקבוצה, ישבנו יחד בספריה, שבה ישבנו פעמים רבות מספור השנה. התבקשנו להציג אחד בפני השני והשלישית פרוייקטים אישיים שיסכמו את החוויה שלנו. היו שם שיר וסרט, מצגת על נשים שנגעו באחת מאיתנו, ותמונות של אנשים ששותים ממי נביעה. היו קלפים שמישהי הכינה, עם תמונות שייצגו עבורה רגשות שונים, והיה אחד שביקש להציג את המסע שלו דרך הארכיטיפים של יונג ונרטיבים מיתולוגיים.

קבוצה צנועה של אנשים.

התבוננתי עליהם, וניסיתי להרגיש אותם. בפעם האחרונה, בהזדמנות היחידה שנותרה לי, לחוות אותם מבלי לשפוט, מבלי לקטלג ולכעוס ולהתאכזב. וכך יכולתי לראות אותם, כמו שהם באמת; אנשים בעולם, שמחפשים דרך לתרום לו ולהפוך אותו למקום טוב יותר, שאיפשרו לעצמם לנוע אל תוך הרפתקאה ואתגרים והמון חוסר ודאות.

אנשים אמיצים.

ואהבתי אותם באותו רגע, ונפרדתי מהם, ביני ובין עצמי. בשעות ובימים שעברו מאז, המשכנו כמובן לבלות זמן ביחד, אבל מצאתי את עצמי כבר עמוק בתוך המעבר. משחרר את ההווה שהולך ומאיץ אל סיומו של שלב, סופה של תקופה. 

ביקשתי מעצמי איזו תובנה גבוהה, איזה משפט חורץ להבות שיסכם עבורי את כל זה: רגעים של פלא על צלע הר, נפאלית צעירה שמקיאה עלי אטריות באוטובוס, אינספור ריבים ולחצים, שיחות של משמעות, תינוק טיבטי שהחיוך שלו יכול להמיס את קרחוני הקוטב - ולא מצאתי.

רק בקשה אחרונה, של מי שתדריך איתי בשנה הבאה, נחקקה במוחי היום, יומנו האחרון כאן. ״לא משנה מה עברתם כאן, קחו אתכם את הטוב״ היא אמרה והתבוננה על כולנו בעיניה החומות, חיוכה הצחור בוהק כמו פרסומת למשחת שיניים. ״קחו את הזיכרונות הטובים, של חיוכים ושמחה, ותהיו מאושרים בכל מה שתעשו״.

כל כך קל עבורי, המערבי שנושא בתוכו שיעורים של חיים בעולם ציני ומורכב לכאורה, לפטור בקשה כזאת בתור משאלת לב ילדותית של נפאלית תמימה. אבל כשהיא התבוננה עלינו וביקשה, בכל כנותה, שנמשיך הלאה מתוך הטוב, לא יכולתי שלא להתרגש.

אולי בעצם, זו הבחירה שיכולה לשחרר את כולנו מהשדים והמשאות שאנחנו נושאים דרך קבע על גבנו.

תודה לך נפאל, לא האמנתי שמקומות וחוויות כאלה אפשריים. נתראה בשנית בקרוב, ועל אף הפחד מהלא ידוע, מכך שאני עובר לתפקיד אחר ומלא באחריות, חששות וציפיות, אני יודע שאוכל לו, הרבה בזכות השנה האחרונה.

וזו בעיני - חוויה משמעותית.

הצעד הבא

זהו, החלטתי ביני ובין עצמי - אני נשאר.

ולא קלה היתה הדרך אל ההחלטה. הפכתי בה לאורך הנסיעה הארוכה מהכפר אל העיר. עיקולים לא צפויים בדרך, החום המעיק שנשבר במטח גשם מפתיע ומהביל, המראה של ההימלאיה שמציצים לרגע מבין העננים, כל אלה היוו תפאורה לפינג פונג הפנימי של התודעה שלי. ברגע שהתחלתי לראות את היתרונות בפניה מסוימת בדרכי (הפנימית), מיד עלו בי הקולות והליחשושים שביקשו לשכנע אותי מדוע היא הטעות הנוראה ביותר, הבחירה השגויה ביותר שעשיתי בחיי. ואז, בנסיון אמיתי להבין את עצמי, ביקשתי את הפניה השניה, ומיד גם בתוכה נפתחו מגירות על פני מגירות של שאלות, ספקות, של פחד משתק ואיום.

ומה כבר קרה? מה כבר נדרשתי לעשות?

בסך הכל להחליט מה אני מעוניין לעשות עם השנה הבאה בחיי. אבל אני, במיטב המסורת, מתייסר ומתלבט על כל צעד, שופט כל מחשבה וכל רגש, מחפש סימנים בציפורים ובעלים, בסימנים דהויים של קפה על כוס; מה נכון עבורי? מה הלב שלי מבקש לומר לי? וברגעים האלה, של חוסר הודאות והביטחון, התודעה מבצעת להטוטים מדהימים באמת מסביבך. או במילים אחרות: כשאני לא מחליט, גם היקום שסביבי נמצא במצב של ערפל מוחלט.

שקלתי שוב ושוב את כל האפשרויות, את כל ההיתכנויות וההסתעפויות שאני יכול לראות, והגעתי כצפוי אל צומת סימטרית, דיכוטומית, ובה שתי דרכים בלבד - מימוש עצמי מול אהבה.

הרי זה הסיפור שאני מספר לעצמי לאורך כל החוויה כאן בשנה האחרונה, ברגעי המשבר והדוחק, וגם ברגעי היופי הבלתי-ניתן-להכלה; יצאתי למסע מיתולוגי בעקבות החלק החסר בי, אותו דבר בלתי מושג ובלתי ידוע שמעולם לא הצלחתי למצוא באופן מלא, לא בתוך העשיה המקצועית שלי, האינטרקציות שלי עם האנשים שמרכיבים את העולם החברתי שלי, אפילו בתוך משפחתי או הזוגיות שלי. תמיד משהו חסר לי, ואחרי תקופה ארוכה של להטיל את האחריות לחוסר הזה על אחרים, הבנתי שמדובר בדפוס פנימי.

וכך יצאתי אל הדרך.

והדרך, כדרכן של דרכים, הולכת ומסתיימת. בחלומותי הפרועים ביותר לא יכלתי להעלות על דעתי שאשרוד פה את משכה המלא של התוכנית שאליה הצטרפתי. בודאי שלא יכלתי לדמיין שאגיע למצב שבו אני מתלבט לקחת על עצמי את עול ההדרכה וההנחיה של קבוצה אחרת, חדשה, מלאה באנשים זרים. בחירה שתשאיר אותי כאן, בנפאל, לשנה נוספת. לאורך השנה הזו היה ברור לי שברגע שהזמן ייתם, אעשה את דרכי לישראל. ככל שהזמן עבר, והתבשלתי פעם אחר פעם בציר המהביל של רגשותי ומחשבותי, הלכה והתבהרה בפני הבחירה האחרת, המשמחת יותר - אני רוצה להיות עם האדם שאני אוהב. לחלוק עימו שוב את חיי, לאפשר לעצמי בחירה נטולת אגו והדר, ופשוט להיות לצידו, במקום שבו בחר להגשים את עצמו.

אבל כשהצומת הגיעה, הבחירה הפכה כמעט ובלתי אפשרית. איך אפשר להעמיד את היכולת שלך לנסות ולייצר עבורך משמעות בעשיה שלך בעולם לעומת האהבה שאתה חש למי שעימו אתה רוצה לצעוד, יד ביד, במשעולי החיים? לא הצלחתי למצוא פיתרון משביע רצון, לא דרך הגיון או אינטרסים וגם לא דרך נשימות עמוקות וממקדות.

אז  פשוט החלטתי.

ומיד, כמו גל צונאמי אדיר, הציפו אותי אותם ספקות, לבטים, חרטה והאשמה עצמית שכבר תיארתי - ביתר שאת. מצאתי את עצמי מתגלגל במיטה, בחברה, אל מול הטבע או ברחובות העיר, בייאוש מוחלט. מה עשיתי? תחושת ההתכווצות, חוסר התוחלת, בודאי מבקשת ממני להבין שעשיתי את הבחירה הלא נכונה עבורי, נכון?

כהרגלו, הפציע אותו רגע של הבנה, אבל הפעם הוא היה חלש יותר מהרגיל, אורו מהבהב ונכבה תדירות. ברגעים מסוימים הצלחתי לתפוס את עצמי ולהבין שאני נוגע פה, מתוך ההתעקשות שלי לדחוף את עצמי אל הקצוות, בעצב חשוף שמחובר לשורש ההויה שלי; אני שונא להיות לבד. אני שונא לשלם מחיר על ההחלטות שלי. אני לא מאמין ביכולת שלי להוביל אחרים למקומות שמדויקים להם. אני מוותר על כל היכולות והפוטנציאל שלי וזורק את חיי לפח. אותן מחשבות ממש, שברגע של בהירות איפשרו לי להשתחרר מצינוק הסבל שלי רגע אחד ולראות את המניפולציות הפנימיות שמהתלות בי, ורגע לאחר מכן הן כבר הופכות לאמת מוחלטת שמשכנעת אותי למה הכל שגוי, עקום ונורא.

בסופו של דבר, גם זה עבר. עוד סערה נוספה לרשימה האינסופית שאני מנהל כאן, ודבר לא השתנה. היקום והעולם ימשיכו להסתובב בלעדי, גם החיים של האנשים שאני אוהב ומתקשה להיות רחוק מהם ימשכו כסדרם.

ואני אצטרך לבחור בבחירה שלי להישאר כאן בכל יום מחדש. לבחור בתיסכולים ובבירוקרטיה, לבחרו במתנדבים שלא תמיד אדע איך להתנהל מולם ומול עצמי, מול המרחק מכל מי שאני אוהב ואוהב אותי, בלנשום אוויר מלא פלסטיק שרוף בעיר או להיצלות בשמש המשוונית הלוהטת בכפר שבהרים, בלעמוד מול הפחדים שלי ולהצליח לעמוד בהם.

אני נזכר בנזיר הישראלי שמתגורר במנזר שממנו שבתי לאחרונה, ובשיחה שניהלנו בשעת צהריים נעימה, יושבים ובוהים מול ההרים הגבוהים שמקיפים את קטמנדו בעוד ענן של זיהום אוויר מכסה אותם: "אנחנו יושבים לעשות מדיטציה, נושמים ומתבוננים על כל מה שעולה בתוכנו לא כי אנחנו בורחים מהעולם" הוא אמר, ואני הקשבתי. "אנחנו מבקשים להכיר את עצמנו, כדי שנוכל לעמוד בחיים, לסלוח לעצמנו ולאחרים ולאהוב את כל זה יותר". ואותה שיחה, כמו גם הדפים שכתבתי במחברת שלי באותן שעות של התבוננות ושתיקה והמון בעבוע רגשי, הדהדו בי לאורך אותה נסיעה באוטובוס שבה ניסיתי להחליט מה אני רוצה.

כי בתוך התיעוד, בתוך הדפים שרשמתי לעצמי, מצאתי שוב את עצמי. מספר לעצמי כמה יפים החיים, וכמה מדהימים ומורכבים הם בני אדם. כתבתי לעצמי על כך שבכל צומת החלטה אחנו נאלצים לבחור בדברים מסוימים ולוותר על אחרים, וכמה כל זה מסובך וכואב. ובעיקר, הזכרתי לעצמי שלא משנה במה אבחר, מה שבאמת חשוב לי זה לדעת שאני יודע איך לבחור. שאני מוכן, אחת ולתמיד, לתת אמון בבחירות שלי, ביקום, בג'ה, במפלצת הספגטי המעופפת, ופשוט לנוע קדימה, להיות שלם עם עצם ההחלטה גם ברגעים שנדמה שהכל מלא בענני סערה כבדים שחוסמים לעד את השמש. להמשיך הלאה.

ושזו הדרך היחידה שאני מכיר להרגיש שיש משמעות לקיום שלי בעולם, למצוא את החלק החסר בי. לא בגלל בחירה כזו או אחרת, לא בגלל הדבר הזה או הדבר ההוא.

בגלל הגישה.