החטא ועונשו

מה זה היה? הירק המקומי שאכלתי לארוחת הצהריים? בקבוק שלא חיטאתי ביסודיות? כף שלא נוקתה כראוי שביקרה בצנצנת חמאת הבוטנים ואז הוכנסה לפי?

להיות חולה בכפר נידח זה לא כיף גדול.

זה התחיל בתור בעבוע קטן, חוסר נוחות בטנית שחשתי בתחילת סשן המדיטציה היומי שלי. כעבור רבע שעה של עיניים עצומות ונשימות, המפגע חלף. אני כל כך מואר, גיחכתי לעצמי בסיפוק, שהגעתי לרמה שבה הבעיות פיזיות פשוט נעלמות בהינף (חוסר) מחשבה.

לארוחת הערב שאכלנו יחד התעקשתי לבשל קינואה. מאסתי בזבל המתועש שדחפנו לעצמנו בימים האחרונים: חמאת בוטנים, ממרח שוקולד, עוגיות מקומיות בטעם בלו בנד, פנקייקים. 

החיים עם אמריקאים מזמנים הפתעות חיוביות ואתגרים מורכבים.

זללתי בשקיקה את הקינואה ואת מנת הצד שלה - מלפפון מקומי ענק בשם לוקה אותו בישלנו במשך שעה. אמנם היה לו טעם של סבון, ומרקם של סבון, אבל תיבלנו אותו במרק פטריות ורוטב חריף, ובטני הרגישה מלאה ומסופקת.

בשלב הזה המפגע חזר.

יצאתי החוצה אל אוויר הלילה הקר, נושם נשימות עמוקות וממוקדות. העוויתות באיזור הבטן שלי התעלמו מהן וממני, והמשיכו להתגבר. מה כבר יכולתי לעשות?

ללכת לישון כמובן. גם ככה בכפר בשעה שמונה בערב חיי הלילה פחות תוססים.

התעוררתי כעבור שעתיים עם עוויתות קשות. הכל בסדר, חשבתי לעצמי. זה רק עוד אתגר, רק עוד שלב במסע המורכב של ההתבגרות כאן. נשמתי וניסיתי למצוא תנוחה שבה הכאב יפחת. כשלתי.

בעודי מסתובב במיטה, מנסה לשכנע את עצמי שמדובר רק בכאב זמני וחולף, שעברתי דברים קשים מזה בעבר, הכאב הלך והחריף.

ואז הגיעו ההקאות.

הרגשתי את הרוק מסתלק מפי, את התחושה האיומה של גל שעולה בי, והספקתי בדוחק רב ללבוש את השל שלי ולרוץ החוצה אל הלילה הקפוא. שבריר שניה לאחר מכן כבר פגשתי שוב את הקינואה, המלפפון הענק, ומגוון חברים אחרים ממהלך היום.

להפתעתי, הרגשתי לא השתפרה, היא הלכה והחמירה. כל כמה דקות מצאתי את עצמי נתקף בהקאה מוטרפת, ובשאר הזמן הרגשתי כאילו הבטן שלי בתהליכי לידה של יצור חוצני מרושע.

זה היה הזמן שבו התודעה שלי השתנתה לחלוטין. זה לא כאב זמני וחולף, זה לא משהו שאני מכיר. אני עומד למות, משהו חמור מאוד קורה לי.

במשך שארית הלילה, בין הקאה להתעלפות למיני שינה שטופת הזיות ופחדים, שכבתי על מזרון המרפסת שלנו, עטוף בשמיכה החמה שלי. ידעתי שלא משנה מה, אני חייב להחזיק מעמד עד הבוקר, או אז יוכלו לפנות אותי בג׳יפ מיוחד אל בית החולים של הזרים שממתין לי בקטמנדו.

רק אני והירח. והדלי.

 ואז הבוקר הגיע. חברי לבית הופיעו אחד אחרי השני, דואגים, מטפלים, מגישים לי משקה מלחים למניעת התייבשות. חברה טובה ואחראית הגיעה מהכפר השני, ואיתה גם האחראית הנפאלית המקומית. 

בני המשפחה שבביתה אנחנו גרים נראו מודאגים למדי. האמא המבוגרת התבוננה בי ומילמלה משהו לבעלה, והוא בתורו פנה אל אשת הקשר הנפאלית שלנו. אולי כדאי שנקרא לשמאן של הכפר, איש הרפואה המסורתי, הם הציעו.

מתוך ההזיה בה שהיתי, הנהנתי בראשי בהתלהבות המרבית שהתאפשרה לי. הכדור לא עזר, וגם לא משקה בטעם דלק, מדוע לא לתת צ׳אנס לחוכמה המקומית?

כעבור כמה דקות או שנים  ארוכות התיישב מולי זקן טיבטי חייכן וחכם למראה. ידיו ועיניו היו מחורצות והוא החזיק מגל. בעיניים חצי עצומות יכלתי לראות אותו מבצע כשפים, ממלמל וטובל את המגל בכוס המשקה שהוא הכין עבורי.

אבל כשהטכס נגמר, התחלתי להרגיש טוב יותר, ואז שקעתי בשינה שנמשכה יום שלם. 

היום, כשהלכתי בשבילי הכפר, כבר לא הייתי בטוח שאי פעם הייתי חולה. אבל אז עצרתי לרגע ונזכרתי שבמהלך הלילה הארוך וההזוי הזה, הגיע הרגע שבו לא הייתי בטוח שמעולם הייתי בריא. הייתי משוכנע בכל תא בגופי שתמיד סבלתי ותמיד אסבול מכאבים איומים ושזה הסוף.

שקרנית קטנה - התודעה שלנו.

אחרי הכל, גם זה חלף.

<3

הכפר במדרון הדרומי

לשחרר שליטה זה כל כך קשה.

אם בשבועות הראשונים שלי כאן לא הפסקתי להתפעל מהיכולת של מסעי להפתיע אותי מדי יום בפסגות חדשות של תחושות ומחשבות, טובות ורעות כאחד - כעת אני בעיקר מתפעל מכך שלמעשה המסע התחיל רק עכשיו.

קטמנדו, על הצבעוניות, הייחוד והזיהום שלה, היתה עדין גשר מסוים אל המוכר, אל הבית. האינטרנט, גם אם הוא איטי, שימש לאותן מטרות שחוקות. הבית בו התגוררנו, מלבד החוסר הכרוני שלו במים חמים, הרגיש כמו משהו שהייתי יכול למצוא בתל אביב.

ואז הגיעה חווית המעבר אל הכפר.

על אף ההכנות הרבות שהעברתי את עצמי - לזה לא יכולתי לצפות: כפר שכוח אל ויבש יחסית שבו מתגוררים נפאלים ממוצא טיבטי, בתי בוץ עבשים ומסעות יומיים במעלה ובמורד ההר בחיפוש אחר אספקת המים היומית.

בתוך המעבר המטלטל הזה, מצאתי בי דברים שכבר חשבתי שהשלתי ממני מזמן. הזדעזעתי לגלות שהכעס, הייאוש וחוסר היכולת לקבל את הקיים ניצחו את הקרב על התודעה שלי מדי יום.

עד הרגע שבו הבנתי, נזכרתי, שזה השיעור שאני עובר במשך חיים שלמים. אותה גברת בשינוי אדרת.

מעולם לא קיבלתי את הדברים שרציתי. תמיד הרגשתי שיש פער אדיר בין הדמיון שלי לבין איך שהדברים מתממשים במציאות - במשפחה, חברים, עבודה או זוגיות. אפילו הבבואה שלי במראה לא תמיד צייתה למאווים שלי.

והנה עכשיו, מבודד מבחירה מכל מערכות התמיכה שלי - אנחנו נפגשים שוב, והפעם אין לי לאן לברוח. שום הסחת דעת אלקטרונית, כימיקלית או תרבותית לא מתאפשרת כאן לאורך זמן.

וההבנה הזאת, כמו המון סימנים קטנים בדרך, מאפשרת לי לנשום ברגעי הכעס המעוור, הקנאה הירוקה או הבכי ההיסטרי שבוקע לו סתם ככה על איזה שביל צדדי.

יש כאן יופי בלתי נתפס, נשגב ומיסטי ממש, ויש כאן אנשים מדהימים (מקומיים) ומאתגרים (אחיי המתנדבים), אבל מעל הכל יש כאן את הדבר שממנו ברחתי במשך רוב ימי על פני האדמה.

אני כאן.

<3

עליות וירידות

קשה לעלות ולרדת.

הימים עוברים, השבועות חולפים, ואני מוצא את עצמי עובר גלים שקטים יותר והרבה פחות של רגשות. הזמן נחווה אחרת בנפאל. מצד אחד, כל יום מרגיש כמו גלגול חיים שלם, מלא בתובנות מוארות, חמלה ואהבה שמתחלפים תדירות בכעס, ייאוש תהומי ותחושת חוסר משמעות. ומצד שני, בתוך כל האיטיות הזאת, הזמן אץ רץ לו קדימה, והמספרים בלוח השנה  מתחלפים במהירות בלתי נתפסת.

איטיות היא מילת המפתח כאן.

אפשר לחוש אותה בתור במכולת השכונתית, בה דרים אחד לצד השני שקית חלב לא מפוסטרת, קרם הלבנה, ותרנגולת . שמלקטת זרעי תירס שפזורים על הרצפה. להריח אותה בין ניחוחות האשפה השרופה שממלאים את רחובות העיר. להשתגע במונית שנעצרה בגלל שאישה זקנה מטאטאת את הרחוב שמול ביתה.

ובתוך כל זה, אני עולה ויורד. הכל מתערבב ונהיה עמום ואז חד שוב. געגועים עזים למבט עיניים מוכרות, למסגרות שתמכו בי בעבר מפנה את מקומו במהירות להכרת תודה אינסופית על החדש והמפתיע. רחובות שהיו זרים עד לפני כמה שעות נראים לי לפתע שחוקים ועייפים.

איך אפשר למצוא שלוה בתוך כל הרעש הזה?

באחד מרגעי הקשים, גם כאלה יש כאמור, מצאתי את עצמי מטפס מבולבל ומוטרד אל גג בית ההארחה שהפך לביתי הארעי בחודש האחרון. אינספור שאלות מילאו את ראשי, כשהמילה "אשמה" תתאר במדויק את החוט המקשר ביניהן. תהיתי על הבחירות שלי, ועל הסיבות שמובילות אותי תמיד להרגיש כושל. חשבתי על החיים שעזבתי, שפתאום נצבעו בגוונים יפים של ורוד מואר - כמה יופי היה שם, כמה שלמות. התחרטתי על מה שעשיתי, ונטרתי טינה לתוצאות של המעשים הללו. שאלתי את עצמי מה לא בסדר - בי, בחברה שאני בא ממנה, בסיפורים שאני שומע מהאנשים בבית ומהאנשים שכאן איתי, בסבל שלנו ובבדידות, ובעיקר בתחושה העמוקה של חוסר שדוחקת את כולנו להמשיך ולרוץ קדימה. לרוץ ולברוח ממנה והלאה

לא תכננתי להתאבד, אגב, אני פחות בעניין של סופים. סתם רציתי לנשום קצת אוויר.

ואז ראיתי מולי את פסגות ההימלאיה במרחק, תלויות כמו מחזה תעתועים מעל העיר. הן מבדרות, הפסגות האלה. כמו איזה עכבר שמתרוצץ בתוך חוריה של גבינה עבשה, הן מופיעות ממש מתי שמתחשק להן - חושפות את ההוד וההדר שלהן לרגע, ואז נעלמות מאחורי זיהום ועננים למשכי זמן לא מוגדרים.

והמראה הזה, של הרים גבוהים באופן לא הגיוני, של המקום הגבוה ביותר בעולם הזה, שינה מיד את תחושותי. כמו רוח קרה של חורף, התמונה שמולי נכנסה לתוכי וניקתה אותי. ולפתע מתוך השקט המפתיע הזה, עלתה בי מחשבה מבדרת: המחשבה על החיים כמסע של טיפוס הרים.

אנחנו עולים, משקיעים את כל כוחותינו בלהגיע אל היעד, יהיה אשר יהיה, ולבסוף במאמץ רב ובמחיר משתנה - מגיעים אל הפסגה. או אז מתגלה לנו המחזה המייאש, הנורא, של פסגה נוספת - גבוהה הרבה יותר מזו שאליה טיפסנו. הפסגה היחידה אשר אליה לטשנו את מבטינו, מתגלה כסתם עוד ציון בדרך.

בארץ שבה אני נמצא כרגע, יש אינסוף הרים. טוב, אולי אני מגזים, יש לי נטיה כזו, אבל אני בטוח שיש המון הרים כאן. ואני מטפס עליהם. על חלקם באופן מילולי ועל אחרים באופן סמלי, מטאפורי, רגשי. יש נחמה אדירה בידיעה שמאחורי כל הר שעליו אטפס, ממתינה לי עוד פסגה נוספת. המסע הופך להיות הרבה יותר קל כשאין לי מטרה ממוקדת וברורה שאליה אני שואף. פתאום החוויה שלי הופכת להיות אחרת לגמרי, משוחררת ונעימה.

לפרקים.

ברגעים אחרים, אלה שבהם אני בעיצומה של הירידה שמתחוללת בתוכי, או שבהם אני כבר בסופה - אני מתקשה.

מחר אני עולה אל ההר המילולי - הכפר שלשמו התכנסנו כאן, נפאלים וזרים כאחד. מחר אעלה ואטפס אל פסגה שממנה ניתן לראות את הנוף המדהים של פסגות אחרות, גבוהות הרבה יותר. אין לי מושג מה אעבור שם, ולא מה אמצא בעצמי ובעולם כשארד. אני פשוט יודע שכרגע אני בוחר לשים את המשמעות במקום אחר מלבד ביעד, במטרות ובהישגים.

וזו אחת הבחירות הקשות שעשיתי בחיי.

3>