סליחות

תמיד אפשר לבקש אותן, לא תמיד הן מתקבלות.

וכשנפלתי, נפלתי. לפעמים האמונה הברורה שלי בכך שמותר לנו לטעות וללמוד מהטעויות שלנו מתרסקת אל מול שרטוני המציאות. לפעמים אני מגלה, להפתעתי הרבה, שאותה מציאות מורכבת מאנשים שונים ממני, עם חוויית חיים אחרת משלי, ושבלי משים, אני והם נופלים אל הדפוסים העתיקים שלנו.

וסך הכל אני אוהב אותה, את העמיתה שלי שבה פגעתי כל כך. בודאי שלא התכוונתי שיקרה מה שקרה, ועדין – רגע של כעס חולף. אתם מכירים בודאי, איזה מבט קר מקרח, איזו נביחה נבזית. שום דבר שלא חוויתם בעבר, שלא למדתם לאורך חיים שלמים לענות לו, לעמוד מולו.

אבל היא לא למדה. אולי החיים לא זימנו לה את השיעור הזה, אולי היא פשוט בנויה אחרת; מה שלא יהיה, היא חוותה אותי באופן אחר לחלוטין ממה שאני חוויתי את עצמי. במקום הקורבן שאני תפסתי מעצמי, היא ראתה מפלצת מאיימת. והיא קרסה. אל הבכי והדרמה, וכל הקולות הפנימיים שלא משחררים אותה, אותי ואותנו מלהמשיך ולהתבוסס בדרמה הרגשית הזו.

ואני, שניסיתי להתנצל ולאחות, להחזיר את המצב לקדמותו ללא הועיל, הלכתי וחזרתי אל מקום שלא פגשתי מזה זמן רב מאוד. "דולף הוא הצדק", אני קורא לדמות הזו בחיבה; החלק הקר בי, שרואה את הדברים מלמעלה, פועל מתחושה אדירה של אחריות, מחשב את הדברים בצורה רחבה, ולעד מתחשבן עם עצמו ועם אחרים אל מול השלמות שבה הוא מצפה שכולם יפעלו – ושבה כולם, ובהם גם אני נכלל, כושלים מלעמוד.

אז ביליתי שעות רבות בלכעוס, בלשרטט גבולות ברורים עבורי ועבור אחרים, בלפלוט מילים חוצבות להבות על אחריות והבדלים תרבותיים, בלהט כל כך גדול שכמעט שכנעתי את עצמי. שיעורים ילמדו, לקחים ייושמו. כזה הוא הצדק, כזה הוא האור.

איזה פחד.

מזל שבלילה, כשביקשתי בשקט מעצמי ומחלומותיי שיספרו לי מה אני מפספס בכל זה, כיצד אוכל להבין מה עובר על אותה בחורה מסכנה שהתפרצה כמו סופה של רגשות, קיבלתי את המסר שלו הזדקקתי; התהפכתי במיטה בזמן שחזיונות על ביקורת ושפיטה, על עשרות דמויות אמיתיות ומדומיינות שעוברות מולי ומפנות אלי אצבע מאשימה, גרמו לי להתעורר בזיעה קרה ובדפיקות לב דרמטיות.

שוב שכחתי.

בלי משים, ומתוך האתגרים הרבים שאני עומד בהם בימים אלה, נעתי חזרה כל הדרך אל טקטיקת ההישרדות המקורית שלי, זו שעזרה לי לשרוד שנים רבות בעולם המוזר הזה – טקטיקת הניתוק הרגשי. שוב בחרתי לראות את העולם כולו, את כל הדברים המתחברים זה לזה, ולשכוח להרגיש משהו לאדם שעומד מולי, בעוד שאני מתגלגל בהחלטיות קדימה.

התחלחלתי באמת, איפה ההיפי החייכן ואוהב האדם שהפכתי להיות? 

הוא רק חלק ממך, לחשה לי חברה אוהבת, וחלק אחר ממך הוא אותו פסיכופט קר ויעיל שחזר לקדמת הבמה אחרי שנים שבהן הוא הורחק מחדר הבקרה של חוויית החיים שלך. אז נשמתי עמוק, והבנתי שאני יכול לבחור, שמה שלא יהיה – הדברים שונים היום משהיו. שוב נפלתי לבור הציפיות, אל זווית הראיה המצומצמת, הקורבנית. שוב אפשרתי לעצמי להכות ללא רחם באנשים סביבי, במתנדבים, בעמיתים לעבודה, מתרבויות שונות משלי וגם מזו שאני מגיע ממנה, בגלל שהכספית הקרה של הצדק שבה לזרום בעורקי.

אבל זה השיעור החשוב מכולם, שיעור שלמדתי בדם, ביזע, בצחוק ובדמע:  אני חייב לקבל את עצמי. אני חייב לחיות בשלום עם כל מה שקורה ועם כל מה שעולה, בי ומסביבי. על הגבס ששב לעטוף את כף רגלי, ועל חוסר הברירה אל מול המציאות שכופה עלי לטפס בכל יום עם קביים במעלה הגבעות של קטמנדו. על המתנדבים שלי שמסרבים להיכנס לכל מיני מגירות שהכנתי להם מבעוד מועד ובוחרים, רחמנא ליצלן, בדרכים משלהם להתמודד עם החוויה העוצמתית של החיים כאן.

ואני חייב לבקש סליחה, מעצמי, מאחרים, מכל מה שהדחקתי ומכל מה שאני לא אוהב בהם ובי. ולקבל את זה שעצם בקשת הסליחה לא מבטיח תמיד שיהיה אפשר להשיב את הדברים לסדרם הישן, ושזו בכלל לא המטרה. 

אולי אין בכלל מטרה מוגדרת, אולי עדיף לנוע כך דרך חיים בעולם הזה. ומכאן שפעולת בקשת הסליחה עומדת בפני עצמה - היא נובעת מהיכולת להתבונן, לשאול, ולקבל את העובדה שאני ממשיך כל הזמן ללמוד, ושהשיעורים, מסתמן, לעולם לא יגמרו. שאני לא תמיד יודע, ובודאי שלא תמיד צודק. אבל שאני מוכן, באמת ובתמים, לנסות ולהרגיש את כל זה, על כל המשתמע מכך.

ועל כך – אני מוכן לחתום.