הרי תמיד יש משהו שמגדיר אותנו: הקשרים המשפחתיים שלנו, ההרפתקאות הרומנטיות שלנו, במה אנחנו עוסקים או אפילו דימוי הגוף שלנו. לפעמים נדמה לי שכל המטרה של סבך המחשבות והיחסים שאנחנו שבויים בהם באופן לא מודע היא למנוע מאיתנו להסתכל אל המקום שמאיים עלינו יותר מכל - תחושת המשמעות שלנו בעולם.
מצאתי את עצמי תוהה על קנקנן של ההיאחזויות שמרכיבות את מי שאני כשפילסתי את דרכי דרך סבך הקוצים והשיחים שחסם את דרכנו אל פסגת הרכס שמעל הכפר שלנו.
לו רק היינו בוחרים בפניה אחרת, בכלל לא הייתי שם.
יצאנו לדרך עוד לפני שהשמש עלתה גבוה מספיק בשמיים כדי לחרוך את בשרנו הורדרד, חוויה שהיא מנת חלקם של כל מתנדב ומתנדבת בכפר שלנו. שמנו פעמינו אל הצד השני של ההר, היכן שסיפרו לנו שצל ועצים מצליחים לשרוד את היובש הכללי.
ואז טעינו בדרך, ומצאנו את עצמנו רחוקים מכל סימן להתיישבות אנושית, תקועים בדרך למעלה, מוקפים בטבע פראי.
מה נותר לנו לעשות מלבד להמשיך ולשאוף אל הפסגה?
דחפתי את עצמי דרך הדרדרים היבשים והחומים, ששרטו את רגלי וידי, פוסע לאט על אבנים שמדרדרות מתחתי מטה, ותהיתי. חשבתי על כל הפעמים שהתעניתי כשאחרים לא ענו על ציפיותי, או על העובדה שההתנדבות שלי, שנראתה כמו הרפתקאה אינסופית, הולכת ומתקרבת אל סיומה.
כשנאחזתי בחתיכת צוק משוננת, ותוך שאני מקלל את היום שבו נולדתי, חשבתי על ההבחנה הזאת בין מה שראוי להחזיק בו ומה שראוי לשחרר.
הרי אני מוצא את עצמי נופל שוב ושוב אל אותם הבורות. אני מקנא בהצלחתם של אחרים או במראה הטוב שלהם. אני מתפנק לפעמים ומאפשר לאחרים לשאת עבורי נטל שראוי היה שאשא. אני מעקם את החוקים ומאחר לפגישות. אני לא מושלם.
וקשה להיות פגום, ומכאן אנושי, לפרקים. הרי מיקמתי את עצמי בתוך חוויה כה זרה, כה קיצונית, שמציבה אותי שוב ושוב מול עצמי. ולא תמיד אני מרוצה מהבבואה שמשתקפת מולי. התרגלתי, לאורך השנים, להסיח את דעתי מעצמי בעזרת מגוון הפעלולים שהחיים במערב סיפקו לי - אכלתי ושתיתי, הסתממתי ובהיתי בדמויות שמרצדות על גבי צגים בוהקים.
והנה אני כאן, ביער.
כשניסיתי להחליט, ביני ובין עצמי, מה התרופה שאני יכול להציע לעצמי במקומות הללו, אותן פינות הזויות שכל אחד ואחת מאיתנו חוזרים אליהם במחזוריות בלתי פוסקת לאורך חיינו, מצאתי את עצמי שוב בשיחה מדהימה עם חברה קרובה, מול שמיים מלאי כוכבים והרים מלאי אורות לבנים, שגם הם נדמים לפעמים לכוכבים.
ישבנו ובכינו. בכינו כי ריחמנו על עצמנו, בכינו כי הרגשנו שלא משנה מה אנחנו עושים, כמה אנחנו מנסים להיות אנשים טובים בעולם עבור עצמנו ועבור אחרים - לעד חוזרת תחושת החידלון. אתם מכירים אותה בודאי, אותו קול שלוחש לנו ברגעי המשבר ששום דבר לא שווה כלום, ושכל החוויות החיוביות שלנו הן שקר ורק הסבל והייאוש - רק הם אמיתיים.
אחרי כמה דמעות, הרגשתי שהמחשבה שלי מתבהרת שוב, כמו שמיים אחרי שחלפו בהם ענני סערה. ובמקומם הפציעה ההבנה הנצחית, הפשוטה והקלישאתית - אנשים, הם התשובה.
העולם הוא הרי מקום מדהים או מעוות, בהתאם למצב הרגשי שלנו, וקשה לנו לראות את ההשפעה שלנו עליו בזמן אמת. אבל את העולם, כמושג, קשה לנו לתפוס. אלה האנשים שאנחנו באים איתם במגע שמאפשרים לנו לזקק איזו תחושה של הישג, של ערך.
כי בכל מה שאנחנו עושים אנחנו נוגעים באחרים, ואם אנחנו מאפשרים להם - גם הם נוגעים בנו. הגלים הרגשיים ישובו תמיד לבקרנו, זה טבעו של הים וכנראה גם טבעו של האדם.
כל שנותר הוא לאפשר להם לשטוף אותנו, ולבחור במה אנחנו נאחזים ואת מה אנחנו משחררים במקום הזה.
אחרי סאגת הטיפוס הדרמטית, ממש אחרי אותו רגע מותח של טיפוס על סלע אנכי, משל הייתי סילבסטר סטאלון באיזה מותחן ניינטיז דלוח, מצאנו את עצמנו על פסגת הרכס המיוחלת. ושם, המתינו לנו נופי ההימלאיה המרהיבים, רוח ששורקת בין צמרות העצים וסנדוויצ׳ים עם ריבה (שהכנו וארזנו מבעוד מועד אם נודה על האמת).
ושם בפסגה, לקחתי נשימה עמוקה, והודיתי על ההזדמנות לעוד טיפוס, כזה שהשאיר בבשרי הפעם סימנים שיזכירו לי את הקושי שחוויתי. כמו השריטות הללו בבשר, המפגש עם אחרים ועם עצמי מותיר אצלי תובנות רגשיות שלא הייתי מחליף לעולם.
לפעמים יש דברים שצריך להיאחז בהם בדרך שלנו למעלה, כמו סלעים גדולים או האמונה שלנו בעצמנו ובמשמעות שלנו בתוך ההזיה שנקראת חיים בכדור הארץ. דברים אחרים, כמו הציפיות שלנו מאותם חיים ומהאנשים שמרכיבים אותם, או אפילו מעצמנו, עדיף ורצוי לשחרר.
ומכאן שהדבר העיקרי שעלינו להיזכר בו, הכלי המדהים ביותר שנתקלתי בו בחיי, היא היכולת שלנו לבחור - מי ומה אנחנו רוצים להיות, וכיצד אנחנו מגיבים לדברים שאנחנו עוברים.
והכל בצעדים קטנים קטנים.
