אני לא
אוהב פרידות, מי שמכיר אותי ודאי יספר.
והנה, החיים בשיא האירוניה שבהם, מזמנים לי עוד אחת, משמעותית ומאיימת - ממש בקרוב. איכשהוא, בלי שאשים לב, הזמן חלף עבר לו, חוויות הצטברו, כעסים נבנו ונפרקו, העונות התחלפו במהירות מעל העמק, בכפר שכוח האל על ההר בנפאל. עוד רגע, ממש מעבר לפינה, ממתינה לי סופה של החוויה הנוכחית, ומעבר לה מתגבשת חוויה אחרת שאותה אני עדין לא מסוגל לראות.
ובגלל שאני לא מתמודד היטב עם פרידות ועם סופים, הרגשתי את חוסר האונים שלי משתלט עלי. מבחירה כמובן, הכל מבחירה. מרצוני החופשי, והבחירה שלי להאמין לאמונות הלא נכונות, איפשרתי לעצמי ליפול; אל כל החשקים שלי, אל כל הבורות, כל ההתמכרויות שאני כל כך אוהב ושונא באותה הנשימה, חוסר סבלנות לסביבתי, התעלמות לפרקים מהמטלות שלי ומהיעדים שהצבתי לעצמי בעולם, חלומות באספמיה. ומעל הכל, בוערת בחשיכה הפנימית הגוברת, התחושה החוזרת-לעד-הזו שמספרת לי ששום דבר שאני לא עושה לא שווה, שאין לי משמעות או מהות בעולם.
וכך זה המשיך, עוד יום ועוד שעה, עוד סיגריה ועוד דרמה רגשית מטלטלת. שוב ושוב ושוב, ואני נע בין רגעים של חסדר ויופי, שבהם לרגע הכל נראה שוב הגיוני, חזרה אל מכונת הכביסה הרגשית שהיא החוויה שלי את החיים - מרטיבה, סוחטת, מערבבת, מייבשת. אין הרבה אור במקומות האלה, אין הרבה חמלה, בודאי שלא לעצמי. רק המון ייאוש וכעס, שלרוב מופנים כלפי האנשים הקרובים אלי, שמנסים בדרכם לסייע לי (ולעולם לא מצליחים כמובן), ונראטיב חוזר ושחוק ששואל:"למה בכלל כל זה נחוץ?"
החיים האלה, כוונתי.
ואז, בהברקה של רגע, החלטתי שאני נוסע למנזר. אני לא יודע לגמרי למה החלטתי שאני נוסע לשם, פודה את עשרת ימי החופשה שכבר ויתרתי עליהם, אבל עשיתי הכל כדי לכבול את עצמי בשלשלאות לחוויה הזו - התקשרתי, הזמנתי מקום, שילמתי. וכמו שכל רומני טוב יודע - אם כבר שילמת מכספך הקדוש, תלך גם תלך.
אז נסעתי אל המנזר, ושם בין שיעור על מהות החיים בסמסארה, הקיום המחזורי של הסבל שבו כל הנשמות התבוניות מתגלגלות בהתאם לקארמה שלהן, מפגש עם בלונדיניות ובלונדינים חביבים ממבחר מדינות אירופה המרכזית והצפונית, טיולים ארוכים ומלאי שמש בגנים מטופחים שלא ידעתי שקיימים במדינה הזו - מצאתי שוב את עצמי.
ואיזו הזיה העצמי הזה, אם הוא בכלל קיים. בודהיזם, למי מאיתנו שלא מכיר, היא פילוסופיית חיים פרדוקסאלית למדי; אנחנו לא אמיתיים, אבל אסור לנו לשגות באמונה שהעובדה הזאת אומרת שאנחנו לא קיימים, אנחנו מתמכרים לחוויות החושיות שלנו ונאחזים בהן, חושבים בשיגיונותינו שהן מסבות לנו אושר כשההיפך הוא הנכון, ולבסוף מקדשים את האמונה המוטעית שלנו בכך שיש בתוכנו איזה עצמי, איזה אני אמיתי שאנחנו צריכים להוקיר יותר מאת האחרים, ובכך גוזרים על עצמנו חיים של אבדון וסבל המתמשכים עד אינקץ וכלזמן.
אכן, אמונה קלילה ומלאת הומור.
אבל בכל זאת, ישבתי המון. במשך עשרה ימים התבוננתי לתוכי, על הדרך שבה אני מגיב לדברים, לרוב ללא שום מחשבה מודעת מראש או תוך כדי מעשה. ראיתי אינספור ריבים, אינספור שקרים, מעשים של חמלה ויופי שאחרים עשו עבורי. השמיים של תודעתי הלכו והצטללו, כאילו עברה בהם סופה אלימה במיוחד. הבנתי שיש לי נטיה, בתור רב אמן של שקרים וסיפורים, לטוות את הסיפורים המוצלחים והמשכנעים ביותר עבורי. וכמו ילד קטן עם עיניים פעורות, אני מאמין להם.
אבל הגלים המשיכו לנוע בתוכי. אין מנוחה, גם לא במנזר הבודהיסטי. אבל מתוך ההתבוננות, מתוך הנשימה והריכוז, הצלחתי לראות את הסיבה לכך שאני בורח מהתמודדות עם הדברים שקורים לי בהווה, עם החוויות שאני חווה ממש עכשיו. מעולם לא למדתי להתבונן עליהן. הייתי עסוק תמיד בכל הזמנים והמקומות האחרים מלבד אלה שבהם אני נמצא.
עצמאות. איזו מילה מוזרה, איזה קונספט חדשני. חשבתי שיצאתי לעצמאות מהדפוסים שלי כשנסעתי לכאן ויצאתי מעצמי, או כשעברתי מקטמנדו אל הכפר, כשהכרחתי את עצמי לעבוד על פרויקטים גם כשאזלו לי האמונה והכוח. ותוך שהעסקתי את עצמי המנזר במטלות רפטטיביות ומשמימות, ניגוב שולחנות אחרי הארוחות או הליכה בהילוך איטי יחד עם חברי לקבוצה לאורך הדרך שמקיפה את המנזר, הבנתי שמעולם התשובה לא הייתה בחוץ.
כי גם לפני הנסיעה לנפאל, או היציאה מהארון, או סיום הלימודים, או העזיבה את בית ההורים, הבר מצוה שלי, סיום כיתה א', תמיד היה איזה רגע שחשבתי בו שאני משתחרר, סוף סוף יוצא מעצמי. אבל זו רק אשליה, זמנית ומתוקה, שאחריה ממתין המדרון הקוצני של ההתפכחות.
כולנו מתקיימים בתוך עצמנו, על כל מה שזה אומר. ולכולנו אין ברירה אלא למצוא את הדרך האישית שלנו להתמודד עם התנועה התמידית שלנו מסביב לעצמנו. עם קצת מודעות ונשימה, זה אפילו מרגיש קצת כמו איזה בדל של משמעות. אותה משמעות שמרגישים באמת רק כשיוצאים מהמקום הזה של התובנות וחוזרים להתנגש ולתקשר עם העולם, בתקווה בפחות אלימות, עם חמלה וסליחה גדולות יותר, כלפי אחרים וכלפי עצמי.
אין סכנה שאהפוך לנזיר בודהיסטי, לפחות לא בזמן הקרוב. אבל בימים שלי במנזר קיבלתי בחזרה את המתנה הנדירה של היכולת לראות בבהירות, קודם כל ובעיקר פנימה.
וזו כבר סיבה לחגיגה.
והנה, החיים בשיא האירוניה שבהם, מזמנים לי עוד אחת, משמעותית ומאיימת - ממש בקרוב. איכשהוא, בלי שאשים לב, הזמן חלף עבר לו, חוויות הצטברו, כעסים נבנו ונפרקו, העונות התחלפו במהירות מעל העמק, בכפר שכוח האל על ההר בנפאל. עוד רגע, ממש מעבר לפינה, ממתינה לי סופה של החוויה הנוכחית, ומעבר לה מתגבשת חוויה אחרת שאותה אני עדין לא מסוגל לראות.
ובגלל שאני לא מתמודד היטב עם פרידות ועם סופים, הרגשתי את חוסר האונים שלי משתלט עלי. מבחירה כמובן, הכל מבחירה. מרצוני החופשי, והבחירה שלי להאמין לאמונות הלא נכונות, איפשרתי לעצמי ליפול; אל כל החשקים שלי, אל כל הבורות, כל ההתמכרויות שאני כל כך אוהב ושונא באותה הנשימה, חוסר סבלנות לסביבתי, התעלמות לפרקים מהמטלות שלי ומהיעדים שהצבתי לעצמי בעולם, חלומות באספמיה. ומעל הכל, בוערת בחשיכה הפנימית הגוברת, התחושה החוזרת-לעד-הזו שמספרת לי ששום דבר שאני לא עושה לא שווה, שאין לי משמעות או מהות בעולם.
וכך זה המשיך, עוד יום ועוד שעה, עוד סיגריה ועוד דרמה רגשית מטלטלת. שוב ושוב ושוב, ואני נע בין רגעים של חסדר ויופי, שבהם לרגע הכל נראה שוב הגיוני, חזרה אל מכונת הכביסה הרגשית שהיא החוויה שלי את החיים - מרטיבה, סוחטת, מערבבת, מייבשת. אין הרבה אור במקומות האלה, אין הרבה חמלה, בודאי שלא לעצמי. רק המון ייאוש וכעס, שלרוב מופנים כלפי האנשים הקרובים אלי, שמנסים בדרכם לסייע לי (ולעולם לא מצליחים כמובן), ונראטיב חוזר ושחוק ששואל:"למה בכלל כל זה נחוץ?"
החיים האלה, כוונתי.
ואז, בהברקה של רגע, החלטתי שאני נוסע למנזר. אני לא יודע לגמרי למה החלטתי שאני נוסע לשם, פודה את עשרת ימי החופשה שכבר ויתרתי עליהם, אבל עשיתי הכל כדי לכבול את עצמי בשלשלאות לחוויה הזו - התקשרתי, הזמנתי מקום, שילמתי. וכמו שכל רומני טוב יודע - אם כבר שילמת מכספך הקדוש, תלך גם תלך.
אז נסעתי אל המנזר, ושם בין שיעור על מהות החיים בסמסארה, הקיום המחזורי של הסבל שבו כל הנשמות התבוניות מתגלגלות בהתאם לקארמה שלהן, מפגש עם בלונדיניות ובלונדינים חביבים ממבחר מדינות אירופה המרכזית והצפונית, טיולים ארוכים ומלאי שמש בגנים מטופחים שלא ידעתי שקיימים במדינה הזו - מצאתי שוב את עצמי.
ואיזו הזיה העצמי הזה, אם הוא בכלל קיים. בודהיזם, למי מאיתנו שלא מכיר, היא פילוסופיית חיים פרדוקסאלית למדי; אנחנו לא אמיתיים, אבל אסור לנו לשגות באמונה שהעובדה הזאת אומרת שאנחנו לא קיימים, אנחנו מתמכרים לחוויות החושיות שלנו ונאחזים בהן, חושבים בשיגיונותינו שהן מסבות לנו אושר כשההיפך הוא הנכון, ולבסוף מקדשים את האמונה המוטעית שלנו בכך שיש בתוכנו איזה עצמי, איזה אני אמיתי שאנחנו צריכים להוקיר יותר מאת האחרים, ובכך גוזרים על עצמנו חיים של אבדון וסבל המתמשכים עד אינקץ וכלזמן.
אכן, אמונה קלילה ומלאת הומור.
אבל בכל זאת, ישבתי המון. במשך עשרה ימים התבוננתי לתוכי, על הדרך שבה אני מגיב לדברים, לרוב ללא שום מחשבה מודעת מראש או תוך כדי מעשה. ראיתי אינספור ריבים, אינספור שקרים, מעשים של חמלה ויופי שאחרים עשו עבורי. השמיים של תודעתי הלכו והצטללו, כאילו עברה בהם סופה אלימה במיוחד. הבנתי שיש לי נטיה, בתור רב אמן של שקרים וסיפורים, לטוות את הסיפורים המוצלחים והמשכנעים ביותר עבורי. וכמו ילד קטן עם עיניים פעורות, אני מאמין להם.
אבל הגלים המשיכו לנוע בתוכי. אין מנוחה, גם לא במנזר הבודהיסטי. אבל מתוך ההתבוננות, מתוך הנשימה והריכוז, הצלחתי לראות את הסיבה לכך שאני בורח מהתמודדות עם הדברים שקורים לי בהווה, עם החוויות שאני חווה ממש עכשיו. מעולם לא למדתי להתבונן עליהן. הייתי עסוק תמיד בכל הזמנים והמקומות האחרים מלבד אלה שבהם אני נמצא.
עצמאות. איזו מילה מוזרה, איזה קונספט חדשני. חשבתי שיצאתי לעצמאות מהדפוסים שלי כשנסעתי לכאן ויצאתי מעצמי, או כשעברתי מקטמנדו אל הכפר, כשהכרחתי את עצמי לעבוד על פרויקטים גם כשאזלו לי האמונה והכוח. ותוך שהעסקתי את עצמי המנזר במטלות רפטטיביות ומשמימות, ניגוב שולחנות אחרי הארוחות או הליכה בהילוך איטי יחד עם חברי לקבוצה לאורך הדרך שמקיפה את המנזר, הבנתי שמעולם התשובה לא הייתה בחוץ.
כי גם לפני הנסיעה לנפאל, או היציאה מהארון, או סיום הלימודים, או העזיבה את בית ההורים, הבר מצוה שלי, סיום כיתה א', תמיד היה איזה רגע שחשבתי בו שאני משתחרר, סוף סוף יוצא מעצמי. אבל זו רק אשליה, זמנית ומתוקה, שאחריה ממתין המדרון הקוצני של ההתפכחות.
כולנו מתקיימים בתוך עצמנו, על כל מה שזה אומר. ולכולנו אין ברירה אלא למצוא את הדרך האישית שלנו להתמודד עם התנועה התמידית שלנו מסביב לעצמנו. עם קצת מודעות ונשימה, זה אפילו מרגיש קצת כמו איזה בדל של משמעות. אותה משמעות שמרגישים באמת רק כשיוצאים מהמקום הזה של התובנות וחוזרים להתנגש ולתקשר עם העולם, בתקווה בפחות אלימות, עם חמלה וסליחה גדולות יותר, כלפי אחרים וכלפי עצמי.
אין סכנה שאהפוך לנזיר בודהיסטי, לפחות לא בזמן הקרוב. אבל בימים שלי במנזר קיבלתי בחזרה את המתנה הנדירה של היכולת לראות בבהירות, קודם כל ובעיקר פנימה.
וזו כבר סיבה לחגיגה.
