אני לא יודע אפילו איך להתחיל; איך מסכמים תקופה כל כך משמעותית, מדהימה, נוראית, ועוד כל מיני מילים מקריות, שאארוז יפה בתוך משפטים ופסקאות שיתנו לכל זה ערך?
כנראה שלא מסכמים אם כך.
רק ממשיכים הלאה.
בשבועות האחרונים הרגשתי שאני נמרח ונמתח, כמו אסטרונאוט שטס במהירות האור אל יעד לא ידוע. בהתחלה, הייתה ישראל. לפני שהספקתי להבין מה אני מרגיש כלפי המקום שאני עוזב, מצאתי את עצמי פוסע ברחובות תל אביב.
בום. ולא מהסוג החביב שמוצאים בסרטים מצויירים.
כמו איזו בדיחה קוסמית, הגעתי בעיצומה של מלחמה, שהרגישה לי חייזרית כמעט כפי שהיא הרגישה מוכרת מתמיד. סביבי, כל האנשים האהובים עלי, אליהם התגעגעתי כל כך, מתרוצצים מבוהלים, מיואשים, בין סירנה לסירנה. ומדי פעם, כששכך זעמה של האזעקה, הם הרשו לעצמם לדבר איתי, לספר לי על הקושי במקום הזה, על הפחד ששולט בכיפה. מימין ומשמאל, הסיפורים שלהם לא הרגישו לי כל כך שונים זה מזה. מדי פעם שאל אותי מישהו, כבדרך אגב, מה בעצם עשיתי שם, במדינה המצחיקה אי שם בהרים, ולמה לעזאזל אני חוזר לשם.
כי בזה בחרתי, השבתי, וקיוויתי שהבלבול שהציף אותי איננו מורגש.
איפהשהוא לקראת אמצע הביקור המהיר וההזוי, שכלל בין מתקפה למתקפה גם מפגשים משמחים ומעטים מנשוא, משהו התחיל להשתנות בתוכי. אולי נסחפתי עם האווירה הכללית, אולי הרגשתי לעצמי להתחבר שוב לכל הטרדות והסיבוכים שהם מנת חלקנו בארץ המסובכת הזו. מה שלא יהיה - פתאום הקצתי מתחושת המצור שלכדה אותי מהרגע שרגלי דרכה בישראל.
שוב יכלתי לראות כמה מדהים שם, וכמה אנשים מיוחדים המקום המורכב הזה מצליח להוציא תחת ידיו. הבנתי כמה התברכתי, ובפי עמד איזה טעם כזה - חמוץ-מתוק - של פרידה מחודשת. היתה שם משפחה, וזוגיות, חברויות ומנהגים, שאת רבים מהם הייתי בטוח במהלך השנה האחרונה שדמיינתי. שמעולם לא היה אבוקדו רך וטעים, או חיבוק של אהבה בלתי מותנית או אפילו ערסל נעים תחת עץ, כזה שאפשר לישון בו שינה קלה, כשהשמש שוקעת בים.
והשמש ששוקעת בים.
היתה בתוך כל הכאוס הזה, הפנימי והחיצוני, איזו תחושה של השלמה. השלמה עם המצב בישראל, השלמה עם הבחירה שלי לעשות עבורה ועבור עצמי במקום אחר (לעת עתה), השלמה עם אנשים והפחד שלהם, ומה שפחד גורם לאנשים לעשות ולומר. היו רגעים של חסד אמיתי, כשהבנתי שהתבגרתי, בכל זאת, בשנה החולפת; אני כבר לא כועס, אני כבר לא נוטר טינה, אני לא מחשב חישובים. אני באמת לא יודע לאן העתיד יוביל אותי, אבל אני סומך על עצמי שאני בדרך אל היעד הנכון, ובעיקר באופן הנכון.
ומתוך ההשלמה, שוב מעבר מהיר, בלתי נתפס, אל השלב הבא. ומהו השלב הזה? עוד אין לי מילים להגדיר, בעיקר כי ימי ארוכים ולילותי קצרים, מלאים בדאגה לאחרים, בעשיה ונתינה עבורם. כתבתי להורי, לפני כמה ימים, שאני מרגיש כאילו עכשיו יש לי פרספקטיבה מעניינת לחוויה שהם עברו איתנו, לאורך החיים. לא הייתי ילד פשוט, וגם לא נער קל - הייתי מרוכז בעצמי. והנה, אני פתאום רואה את הדברים מהצד השני; איך כל מבט וכל תזוזה, איך כל ביקורת וכל צער שעולה בהם ומהם, מרעיד אותי עד עמקי נשמתי. מניע אותי מצד לצד ומייסר אותי באשמה ובתחושה משתקת של אחריות.
וגם פה, השיעורים מהירים, נחרצים. אני חייב לשים גבולות, אם לא עבורי אז עבור אותם אחרים, שכעת נמצאים תחת אחריותי. לא יכלתי שלא לחשוב על המקום בו ביקרתי לרגע, הבית ההיסטורי, שהיה נדמה ברגעים שהייתי שם לאיזור אסון. לא פיזי כמובן, אלא רגשי. כאילו כל הסכרים שהגנו עלינו במשך שנים נפרצו, ודרכם זרמו החוצה השנאה, האלימות ואותו פחד ארור שיושב בבסיס כל כך הרבה מהחוויות שלנו. והמים הציפו, וכפי שנראה כעת - נסוגו.
ואני גיליתי, לשמחתי, שיש לי סירה.
כנראה שלא מסכמים אם כך.
רק ממשיכים הלאה.
בשבועות האחרונים הרגשתי שאני נמרח ונמתח, כמו אסטרונאוט שטס במהירות האור אל יעד לא ידוע. בהתחלה, הייתה ישראל. לפני שהספקתי להבין מה אני מרגיש כלפי המקום שאני עוזב, מצאתי את עצמי פוסע ברחובות תל אביב.
בום. ולא מהסוג החביב שמוצאים בסרטים מצויירים.
כמו איזו בדיחה קוסמית, הגעתי בעיצומה של מלחמה, שהרגישה לי חייזרית כמעט כפי שהיא הרגישה מוכרת מתמיד. סביבי, כל האנשים האהובים עלי, אליהם התגעגעתי כל כך, מתרוצצים מבוהלים, מיואשים, בין סירנה לסירנה. ומדי פעם, כששכך זעמה של האזעקה, הם הרשו לעצמם לדבר איתי, לספר לי על הקושי במקום הזה, על הפחד ששולט בכיפה. מימין ומשמאל, הסיפורים שלהם לא הרגישו לי כל כך שונים זה מזה. מדי פעם שאל אותי מישהו, כבדרך אגב, מה בעצם עשיתי שם, במדינה המצחיקה אי שם בהרים, ולמה לעזאזל אני חוזר לשם.
כי בזה בחרתי, השבתי, וקיוויתי שהבלבול שהציף אותי איננו מורגש.
איפהשהוא לקראת אמצע הביקור המהיר וההזוי, שכלל בין מתקפה למתקפה גם מפגשים משמחים ומעטים מנשוא, משהו התחיל להשתנות בתוכי. אולי נסחפתי עם האווירה הכללית, אולי הרגשתי לעצמי להתחבר שוב לכל הטרדות והסיבוכים שהם מנת חלקנו בארץ המסובכת הזו. מה שלא יהיה - פתאום הקצתי מתחושת המצור שלכדה אותי מהרגע שרגלי דרכה בישראל.
שוב יכלתי לראות כמה מדהים שם, וכמה אנשים מיוחדים המקום המורכב הזה מצליח להוציא תחת ידיו. הבנתי כמה התברכתי, ובפי עמד איזה טעם כזה - חמוץ-מתוק - של פרידה מחודשת. היתה שם משפחה, וזוגיות, חברויות ומנהגים, שאת רבים מהם הייתי בטוח במהלך השנה האחרונה שדמיינתי. שמעולם לא היה אבוקדו רך וטעים, או חיבוק של אהבה בלתי מותנית או אפילו ערסל נעים תחת עץ, כזה שאפשר לישון בו שינה קלה, כשהשמש שוקעת בים.
והשמש ששוקעת בים.
היתה בתוך כל הכאוס הזה, הפנימי והחיצוני, איזו תחושה של השלמה. השלמה עם המצב בישראל, השלמה עם הבחירה שלי לעשות עבורה ועבור עצמי במקום אחר (לעת עתה), השלמה עם אנשים והפחד שלהם, ומה שפחד גורם לאנשים לעשות ולומר. היו רגעים של חסד אמיתי, כשהבנתי שהתבגרתי, בכל זאת, בשנה החולפת; אני כבר לא כועס, אני כבר לא נוטר טינה, אני לא מחשב חישובים. אני באמת לא יודע לאן העתיד יוביל אותי, אבל אני סומך על עצמי שאני בדרך אל היעד הנכון, ובעיקר באופן הנכון.
ומתוך ההשלמה, שוב מעבר מהיר, בלתי נתפס, אל השלב הבא. ומהו השלב הזה? עוד אין לי מילים להגדיר, בעיקר כי ימי ארוכים ולילותי קצרים, מלאים בדאגה לאחרים, בעשיה ונתינה עבורם. כתבתי להורי, לפני כמה ימים, שאני מרגיש כאילו עכשיו יש לי פרספקטיבה מעניינת לחוויה שהם עברו איתנו, לאורך החיים. לא הייתי ילד פשוט, וגם לא נער קל - הייתי מרוכז בעצמי. והנה, אני פתאום רואה את הדברים מהצד השני; איך כל מבט וכל תזוזה, איך כל ביקורת וכל צער שעולה בהם ומהם, מרעיד אותי עד עמקי נשמתי. מניע אותי מצד לצד ומייסר אותי באשמה ובתחושה משתקת של אחריות.
וגם פה, השיעורים מהירים, נחרצים. אני חייב לשים גבולות, אם לא עבורי אז עבור אותם אחרים, שכעת נמצאים תחת אחריותי. לא יכלתי שלא לחשוב על המקום בו ביקרתי לרגע, הבית ההיסטורי, שהיה נדמה ברגעים שהייתי שם לאיזור אסון. לא פיזי כמובן, אלא רגשי. כאילו כל הסכרים שהגנו עלינו במשך שנים נפרצו, ודרכם זרמו החוצה השנאה, האלימות ואותו פחד ארור שיושב בבסיס כל כך הרבה מהחוויות שלנו. והמים הציפו, וכפי שנראה כעת - נסוגו.
ואני גיליתי, לשמחתי, שיש לי סירה.
