נזירות ואבנים

השם הבודהיסטי שניתן לה הוא לופסינג קונדור, או זה השם שבו אני קורא לה לפחות.

אני זוכר את היום שראיתי אותה לראשונה, אחרי שבועות של הכנה. זר לבן, סקוטי, הגיע לכפר, סיפרו המקומיים ביראת כבוד. ולא סתם לבן אקראי - אחד שהפך לנזיר בודהיסטי. רצף של צירופי מקרים ומפגשים ממוזלים הובילו אותו לנפאל, אל הכפר בו אנחנו עובדים, והוא מתכוון לבנות בו מרכז מחשבים ובית חולים.

כשחזרנו לכפר מהביקור שלנו בקטמנדו, מצאנו את עצמנו בקבלת פנים חגיגית לאותו מושיע, שהתברר, בעוד דמותו הגדולה והמיוזעת מתגשמת מול עינינו תחת השמש האימתנית, כאישה.

אופס.

והנה אנחנו יושבים חודש וחצי לאחר מכן, האחות המאמצת המקומית שלי ואני, ושוברים אבנים עם פטיש.

שלא כמו הנפאלים המקומיים, אותם טיבטים שהגיעו להרים האלה לפני אלפי שנים, אני עושה זאת מבחירה. כי נולדתי לגזע הנכון, במקום הנכון, לנסיבות שאיפשרו לי לבחור ולהתנסות ולהגיע לכאן.

הבחירה שלהם מצומצמת יותר - הם מנסים לשרוד.

תמיד חזרו באוזני על המשפט השחוק שמזהיר את כולנו מכך שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. מה שלא סיפרו לי, אולי בשוגג, זה שכוונות לבדן, טובות או רעות, הן רק חלק מתמונה רחבה יותר של סיבות ומסובבים.

הרי אותה אישה, מערבית שהתמכרה לכדורי הרגעה ולאחר מכן מצאה את האור בדמות כתביו של בודהה, מלאה בכוונות טובות. היא מכרה את ביתה, פיזרה את רכושה, נסעה לצד השני של העולם וביקשה לעזור.

ואכן, היא היתה לעזר; בית החולים החל להבנות, וכנהוג באיזור הצחיח שבו אנחנו מתגוררים בתקופה הזו של השנה, הקהילה נרתמה לסייע.

את האבנים הגדולות בעלות הצבע המתכתי שמרכיבות את ההרים שסביבנו הם שוברים עם פטישים. ילדים, נשים וקשישים, כורעים זה לצד זו לצד הדרך ומייצרים את חומרי הגלם למבנה המובטח.

אך אבוי, השלכות בלתי צפויות החלו להצטבר מסביב למאורע: הילדים, שהוריהם זקוקים נואשות לפרוטות הספורות שהם מקבלים עבור כל שק חצץ שהם מייצרים, הפסיקו ללכת לבית הספר כדי להשתתף במאמץ הקהילתי. אחרים, מבוגרים יותר, מצאו שהשיעול הקבוע שלהם הולך ומחמיר בגלל האבק שנוצר בתהליך השבירה.

והיא רק רצתה לעזור.

לצערה של לופסינג, היכולת שלנו לראות באופן מורכב את המציאות תמיד מוגבלת. מצאתיאת עצמי לא פעם חושב על כל הפעולות שלי כיחיד או כחלק מאירגון שמתערב במציאות החיים כאן.

האם הייתי צריך ללבוש את החולמה הזאת? האם בזה שאני מעשן סיגריה מול ילדי הכפר אני משחית אותם? האם אני עושה מספיק?

אם אני מנסה ללמוד מסיפורה של הנזירה איזה לקח, הרי זו התובנה הישנה שנוגעת לכך שחייבת להיות לנו, לצד הכוונות, גם מודעות. לעצמנו, לסביבתנו, ולהשלכות שיש לכל מילה ומעשה שלנו על העולם. זה האישי כמו זה הרחב.

מאוחר יותר, בזכות חברינו הנפאלים, גיליתי שהפירוש של שמה השני של הגברת בנפאלית הוא חור תחת. ברצינות. המקומיים השמרנים מתפלצים בכל פעם שאני צורח את שמה בויכוח או שיחה.

לא שאני רואה בכך סימן מהאלים, אבל יש הקבלה אירונית מסוימת בין כל חלקי הסיפור על הנזירה עם השם הבעייתי, ההתערבות הלא מושכלת שלה בחברה שהיא לא מכירה, וההשלכות בשטח.

ומצד שני, שבירת אבנים היא פעילות גופנית מצויינת לסובלים מבעיות של זעם או כעס בלתי נשלט, קבוצה שבה יש לי חברות כבוד. כך שמדי פעם, אני מתכוון לשוב ולהטיח את פטישי.

דלתות מסתובבות

שוב ושוב ושוב ושוב.

מה יש במחזוריות של חיינו שיכול לייאש ולהכעיס, להתנער ולרומם, ואז להתנדף אל הרוח ולחזור חלילה? מה יש ללמוד מכל זה.

חברה אמרה לי לפני כמה ימים שיש משהו מבלבל בי. אני מדבר וכותב, משתמש באוצר המילים הרחב שלרשותי, בדימויים מופלאים כאלה ואחרים, והכל במטרה לתאר חוויות אנושיות פשוטות.

״לא יכול להיות״ היא טענה, ״שכשקרה הדבר הזה או הזה, לא הרגשת את הכעס, או את העצב. לא יכול להיות שבזמן אמת היו שם כל התובנות והאירוניה המשועשעת הזו״.

חכמה, החברה. לרוב אין בזמן אמת תובנות, לא כשאני נסחף אחרי הרגשות שלי, ולא כשאני נופל קורבן למחשבות שלי וכל החרדות שמתלוות אליהן. אבל כחלק מתהליך ההחלמה שלי אל מול התופעות האלה, אני מייצר ערך מוסף.

ולפעמים, אם אני בר מזל ובהיר מספיק, אני מצליח לראות את הדברים כהווייתם בזמן אמת.

וכך היה השבוע; יום אחרי יום מצאתי את עצמי מתעכב. רוב העמיתים חזרו אל הכפרים מהעיר, ואני עודני יושב במשרד ובוהה. כל הדברים האלה שאני צריך ״לעשות״, רשימה בלתי נגמרת של מטלות ואחריות, שההתבוננות בה משתקת אותי, מייאשת, מקפיאה.

מצד אחד אני רוצה לעשות, להיות מועיל בעולם, להשלים את המטלות שלי. ומצד שני, תמיד עולה בי התנגדות, ביקורת, מחשבה שניה.

ובעודי יושב שם במשרד הקר, השעות הופכות לימים שעוברים וחולפים מהר מכפי שנעים להודות, תהיתי לעצמי על הקושי הזה שעולה בי תמיד מול מעברים.

החוויה בנפאל הרי היתה תנועה קיצונית מהחיים שהכרתי. ללא שפיטה, של החיים הקודמים או אלה הנוכחיים, אני יכול לומר בבטחה שהשוני רב ביניהם. אבל המעבר היה קשה: מריבות, דיכאונות, חוסר ביטחון בהחלטות שלי. כאילו כל העולם נרתם להקשות עלי בתנועה ממצב אחד לשני.

גם כאן, התופעה לעד חוזרת - הנסיעה הקשה מהכפר לעיר, והנסיעה בכיוון ההפוך, תמיד מכניסות אותי למרה שחורה.

כשאני בעיר אני בטוח שאני לא רוצה לחזור לכפר, על השמש הקופחת שלו ולוחות הזמנים הלא ברורים. וכשאני עושה את דרכי במעלה ההר, בתוך עננת האבק של הדרך הראשית המתפתלת, אני לא מסוגל לזכור למה נאחזתי כל כך בפיח ובזיהום של קטמנדו.

ובתוך הקושי הזה של המעבר, התיכנון, ההתכוננות, הפחד להגשים אותו, יש עוד שכבה אחת של הסחה: כל אותם הדברים שהיו יכולים להיות, כל אותן הבחירות ההפוכות שהיינו יכולים לעשות ברגעי ההחלטה, ברגעי השינוי.

מה היה קורה לו הייתי מתקבל לאותם לימודים מיתולוגיים בארצות הברית? בוחר אחרת את המסלול המקצועי שלי בלימודים? משקיע יותר בהם? לו הייתי מתמסר לעבודה בתחום השירות התל אביב הפלצני? לו הייתי קצת יותר חרוץ ומסור כשעבדתי ועסקתי באמנות?

אם הייתי בוחר ללכת אחרי האהבה לחיים אחרים מאלה?

כל הפוטנציאלים האלה, כל ה״אני״ האחרים שהיו יכולים להיות ואינם, תמיד צפים ועולים ברגעי המעבר. אולי זאת המציאות שפריכה יותר, קליפתה דקה ושברירית, כשאני מעז לערער את המוכר והידוע ולפנות לכיוון אחר, או שאולי זה סתם אני שנאבד בתוך עצמי לרגע, מתעמת עם כל הקולות השונים בי.

מה שלא יהיה, גם התחושות האלה עוברות. הרי בסופו של דבר אין לנו בררה אלא לבחור - לעלות על האוטובוס או הטיסה, לעבור דירה, להחליף עבודה. השינוי הוא החיים עצמם.

ואותה תובנה שאני ממשיך להתעקש ולייצר (או להזכיר לעצמי), היא שאני לומד. לטוב ולרע, אם אני מוכן להקשיב ולשים לב למתרחש, המעברים נהיים חלקים יותר, והשינוי המנטלי שהם מצריכים מתרחש במהירות רבה יותר.

עוד חוליה בשרשרת.

<3

ביחד

מצחיק, לבכות בציבור.

בכלל, בכי הוא דבר מבדר ממש. תמיד כשאני מייחל שיגיע וינקה אותי, ממיני תסכולים וחסמים, הוא נעלם. כמו איש פח אני מנסה להוציא מעצמי נואשות רגש – מעלה באוב תמונות של חתלתולים יתומים לצד דרכים נטושות, או של השואה. אני מתחנן בפני עצמי, אך ללא הועיל. ואז בפעמים אחרות, בסיטואציות ורגעים שבהם אני לא מוכן לבואו, הוא מופיע בקריצה וחיוך. הוא מחייך, ואני דומע.

לא מעצב בכיתי הפעם, לא מעצב אני בוכה לרוב, אלא דווקא מאמת. אתם מכירים בודאי את הרגעים הנדירים האלה, שבהם משפט או מבט, מחווה אגבית של אדם, מעבירים בכם צמרמורת רגעית שכולה אומרת – כאן, ברגע חולף בחייך, חווית אמת צרופה של קיומך.

בודאי שלא ציפיתי היום לרגע כזה, ובודאי שלא בעקבות הדברים שהיא אומרת. הרי ביליתי, בעוונותיי, את כל הימים האחרונים, בלהתבונן עליה מהצד ולבקר אותה. כזה אני לפעמים, קטנוני, מחפש אנשים בפינות האפלות של הווייתם. 

והנה שוב אני בסמינר, שוב קטמנדו הקרה, על מדורות האשפה העשנות שלה, שוב בסיטואציות לא רצויות ומאתגרות עם חבריי לקבוצה, נזרקים החוצה מהעשייה היומיומית שלנו בכפר אל תוך מעגלים של ניתוח, הקשבה, והרבה ויכוחים. כל היום הסתובבתי בתחושה מסמורטטת, מחכה שמישהו יאמר את הדבר הלא נכון, ישלח את המבט הלא נכון, כדי שאוכל לחשוף שיניים ולהתנפל. מהימים האלה שבהם הכל בוהק מדי, מטריד, כל רעש וקול נשמע כמו קקפוניה של זכוכיות שבורות והכל מעורפל ואפל. אין תמיד סיבות טובות לימים כאלה, אף אחד לא מת, לא כשלתי דרמטית במשהו – פשוט קמתי ככה בבוקר.

ואז התיישבנו כולנו במעגל והיא התחילה לדבר. אישה מעניינת, מבעבעת, חדה כלהב משונן ועם מנוע פנימי בוער, רותח ממש, שכולו מבקש להתמיר, לשנות, לסיים. 

והיא דיברה, או הו כמה שהיא דיברה. על העבודה בכפר, ועל קהילות. היא שאלה אותנו על האתגרים שלנו כאנשים שעובדים במקום שאליו אנחנו לא משתייכים, והציגה בפנינו שיקופים וצדדים שונים של הבעיות שאנו טובעים בהם בכל יום מחדש. והנה, בסיפור אחרי סיפור, וסיטואציה אחרי סיטואציה, היא הצליחה להסיט אותנו בחזרה מהחוץ אל הפנים: בכל פעם שמישהו מאיתנו תהה על השוני, על החסמים שבהם אנחנו נתקלים, על איזה זקן שחוטף התמוטטות עצבים וסוגר את ברז המים של הכפר, היא נתנה בו את אחד המבטים החודרים שלה ואמרה:"זה אתה, הפער נמצא בתוכך".

ותוך שהיא מדברת, הרגשתי משהו בי מסתובב. שסתום הכעס והתסכול הסתום שהציף כל חלקה טובה בי הולך ומסתובב, ואני מקשיב. 

אני שומע אותה מדברת על הקושי בלהיות זרים, וביתרון האדיר, בכוח הבלתי נתפס, שיש בזרות. היא נואמת על כך שכשאנחנו באים לקהילה אנחנו רוצים לשרת, לפתור את כל הבעיות, לשפר את חייהם של אחרים, ואיך אנחנו זועמים על עצמנו באכזבה בוערת כשאנחנו כושלים לעיתים קרובות לעשות כן. על כך שהרצון העז לפתור כל בעיה וכל כאב, להפוך אנשים למאושרים, כל כך מוטעה, ועל כמה שדווקא שאילת שאלות כתשובה לשאלות שמוצבות בפנינו היא שמאפשרת לאנשים להתחיל ולענות על השאלות שלהם בעצמם.

ואני בוכה.

הדמעות זולגות ממני תוך כדי שהמילים שלה מהדהדות בכל חלק בי. אני מבין, בין זליגה לקינוח אף, שהיא בכלל לא מדברת על ההתנדבות בתוכנית, או על החוויה שלי בנפאל – היא מדברת על החיים שלי.

עוברות מול עיני אינספור סיטואציות, כמו בסרטים האלה שאנשים תמיד חושבים שחולפים לפני עינינו ברגע המוות: אני מתפוצץ מזעם באחד הריבים שלי עם אמא שלי, אני מענה ומייסר את בן זוגי בגלל שהוא עוזב אותי (או שזה מה שאני רואה באותו רגע), אני מטיח את הראש בקיר בתור מתבגר כי אני שונא את עצמי והעולם, אני כושל שוב ושוב בלפתור את כל הבעיות של כל האנשים שאני אוהב, ואת אלה שלי. הפחד המשתק שלי מלעשות טעויות, לבחור לא נכון, לגרום לנזק אצל אחרים. תחושת הזרות, התלישות, שתמיד הייתי ואהיה בודד בצורה שאני לא יכול לתאר במילים.

ומתוך כל זה, היא מישירה אלי מבט, ומתייחסת לשאלה שהצבתי מקודם. "כל תנועה שלנו עושה משהו בעולם, כל דבר יכול לגרום לנזק. אבל אין דרך אחרת ללמוד – הטעויות וההצלחות מחוברות אחת לשניה, כי רק כשאנחנו מסכימים לטעות אנחנו יכולים גם להגיע אל ההצלחה, לפעמים".

אישה חכמה, אני חושב לעצמי, תוך כדי שאני מרגיש אשם. אשם על כך ששכחתי כיצד היא אמרה את אותם הדברים ממש, לפני חצי שנה, כשפגשנו אותה בישראל.

היא מצביעה על האנשים שסביבה, חברי הקהילה שאנחנו מנסים ליצור כאן, קהילה שמנסה לסייע לקהילות של האנשים שחיים בכפרים שאליהם הגענו. יחד, היא חוזרת ואומרת, אנחנו צריכים לעשות את זה יחד. לדבר על הדברים, להעז לחשוף את הרגשות שלנו אחד בפני השני. לעצור כשהגענו אל הגבול שלנו ולהבין שתמיד יהיו סביבנו אנשים, בעבודה ובחיים, שבהם אנחנו תומכים, ואחרים שבהם אנחנו חייבים להיתמך.

אולי היא צודקת?

3>

קו הפסקת האש

אבוי, תקפה אותי ההבנה ברגע של בהירות, התרגלתי. 

בלי לשים לב, ההרים הקסומים, האנשים האותנטיים והמרגשים, עבודת המדיה - הכל הפך למשהו יומיומי, ומכאן בלתי נסבל.

אני משקר כמובן. שמתי לב לכל מילימטר של שינוי, בעיקר מכיוון שקשה מאוד להתעלם כאן ממעבר הזמן: מזג האוויר, כמו שעון, החל להתחמם לאחר החג שבו נפרדו הנפאלים מהחורף. השמש הטורדנית מתחזקת מדי יום ומאיימת לקלף ממני את עורי ושפיותי. ואפילו התפאורה, צמחים ושיחים ועצים, נסוגים בהדרגה, קמלים וחרבים.

לסיכום, מצאתי את עצמי חי בגרסא היבשה והחמה עד כאב של חלום החיים בכפר על ההר.

יחד עם אדי המים האחרונים שמתאדים להם מהאדמה הנצלית באור השמש הנפאלית, הולכת ומתאדה לה גם סבלנותי.

כבר כתבתי פעם, פעמיים, ואפילו שלוש, על העליות והירידות הרגשיות שתוקפות אותי כאן מדי יום. והנה נדמה שהתגלתה לה מידה חדשה של טרפת רגשית, בחסות החום והזיעה, שהולכת ומתהווה לה. עמיתיי המתנדבים הנפאלים נדמים לפתע לילדים מייבבים ותלותיים, וחבריי לבית הפכו למטרות לעקיצות ציניות שחומקות לי מדי פעם, דרך הסדקים.

אני חייב לברוח מכאן, מצאתי את עצמי חושב ברגעי הייאוש שבהם האנשים שסביבי, החום, הנסיבות, כולם איימו להוציא אותי מדעתי. אני חייב לארוז את הדברים שלי, להתקשר למשרד, וללכת.

אבל רגע, לאן בדיוק אני אמור ללכת? לא היתה נקודה בכך שבחרתי לעזוב את חיי ועולמי כדי לחוות את החוויה הזו? אפשר בכלל לברוח מעצמנו?

כדי להתמודד, או להתעלם, מצאתי את עצמי משתמש בכלים ישנים ונאמנים - בחלומות בהקיץ על מקומות אחרים, לברוח לקריאה בספרים טובים, לבהות בפרקים של הסדרות האהובות עלי במחשב וכמובן אינספור השיחות והמסרונים שמוחלפים עם אנשים שנמצאים מעבר לים, להרים, למרחב ולזמן.

על כל התופעות האלה תהיתי וחשבתי, מריץ שוב ושוב ניתוחי מצבים וסיטואציות, בעוד שטיפסתי במעלה הגבעה עם סומאן, שותפי לעשייה בכפר.

כל כך חם לי, חשבתי, שאני יכול להרוג אותו. לתלוש את הראש הטיפשי שלו ממקומו, להסתיר אותו יפה מאחורי איזה קקטוס יבש, ולספר לכולם שמדובר בהתקפת נמר מפתיעה. הם הרי יאמינו לי.

בין האשמה לרחמים עצמיים הצלחתי בקושי להיזכר בסיבה שיצאנו לעוד מסע רגלי, רצוף בפגישות מייגעות ודפי נוכחות, במספרים וכמויות - כולם ביטויים להפרעה חמורה ביכולת של העם הנפאלי לראות ערך בדברים שאינם נמדדים בכמויות מספריות.

נכון, יצאנו לצלם את הנער.

אותו נער שלומד להיות נזיר בודהיסטי, ואחריו עקבנו במשך שבוע, מצלמים את שגרת חייו ושואלים אותו שאלות, כחלק מפרויקט שאמור להציג את הכפר והחיים בו. וכמו יישות מיסטית אמיתית, הנער הופיע ונעלם ללא התראה. במשך ימים שלמים מצאנו את עצמנו בולשים אחריו.

לבסוף מצאנו אותו, בתוך בית בקצה ההר, בחום הנורא של הצהריים, יושב ומתפלל בינות המוני אנשים. לוויה, סיפרו לנו הנשים הזקנות שמיד הגישו לנו תה ומאפה מטוגן, של נער שנפטר מסרטן הדם.

סרטן הדם?! מי לעזאזל נפטר מסרטן דם בכפר נידח בנפאל? תהיתי לעצמי בזמן ששתיתי בשקיקה את התה ובהיתי בנער המתפלל. הוא ישב בתוך החדר המעושן והמוצל, מוקף בנזירים בכל מיני גדלים, אנשים שמשתטחים על הרצפה ואישה אחת שבוכה בכי תמרורים. והוא קורא את הפסוקים, מבטו נעוץ בספרים שמולו וקולו יציב ובטוח.

התביישתי לפתע, בעוד שאני מתבונן עליו ועל האנשים שסביבי. התביישתי כי הבנתי ששוב נפלתי לבור השגרה, ואיפשרתי לה לסמא את עיני אל מול כל הפלא האנושי הזה. שמחתי לגלות שעל אף שיש בי דפוסים עמוקים ועתיקים כהרים, החוויה שאני נמצא בעיצומה כל כך עוצמתית בפשטותה שהיא תמיד מצליחה לפגוש אותי שוב ולהחזיר אותי לכאן - למציאות ולהווה.

נשבעתי לעצמי, לא בפעם הראשונה, ובוודאי שלא האחרונה, שאצליח להציב לעצמי גבולות. גבולות למחשבות שלי שמתרוצצות בלי שליטה, לביקורת ולחשבונאות, לפחד מהעתיד לבוא והחרטה על העבר - מכל אינספור הדברים ששולפים אותי החוצה ממה שאני חווה ברגע זה, על בשרי.

אין ברירה, הבנתי ביני ובין עצמי, אלא למצוא את הכוח לעמוד מול כל ההרגלים והדפוסים, ההרגלים הפנימיים והחיצוניים, כי הם לעד ישובו לרדוף אותנו. לא יהיה רגע פלאי שבו הם פשוט יתפוגגו. המסע המטריד במעלה ההר של חיי כרוך באינספוף נפילות, ואחרי כל אחת מהן אני מתרומם שוב, מנקה מעצמי את האבק, וממשיך ללכת.

עד הפעם הבאה.