אפילו בתור ילד, תמיד הרגשתי מוזר ותלוש, מסביב לשולחן הסדר, כשחשתי אמפתיה אדירה למצרים. בזמן שסביבי התרכזו הנוכחים בחציית הים ובהתזת מי מלח מצלחת הסדר, בשירת ״דיינו״ ובמרדף מטורף אחרי האפיקומן, אני התבוננתי על העיטורים המצריים ושקעתי ברחמים אדירים על פרעה.
תמיד אהבתי לקחת את הצד של האנדרוגים.
היום, כשאני נדרש לזקק את המשמעות הנוכחית של סיפור יציאת מצרים עבורי, אני בעיקר מוצא את עצמי חושב על הסמליות ששזורה בו, שרלוונטית גם לחוויה הנוכחית שלי, כאן בנפאל.
הרי עבורי כל סיפור, קטן כגדול, איכשהוא מסמל את התנודות הפנימיות והתגובות הרגשיות שהן חלק ממנת חלקנו כיצורים אנושיים.
ובסיפור הזה, כולם היו עבדים.
בני ישראל, כמובן, עמלו בפרך בבניית פירמידות נשגבות, ובהעמדת צאצאים זכרים שיצאו לשחיה במימי הנילוס הצוננים. אבל נדמה לי שדווקא מצבם היה טוב יותר משל שאר גיבורי הסיפור - הם סבלו סבל רב, אבל המשיכו להאמין בהצלה-של-הרגע-האחרון, באל אוהב ורחום שיושיע אותם ממציאות חייהם הנוראה.
האמונה, במקרה הזה, השתלמה.
גיבורי הסיפור האחרים מצאו את עצמם במצבים רגשיים מורכבים יותר; משה, שנאלץ להתפכח מחיי השקר שלו כחלק משושלת המלוכה המצרית, להתמודד עם הפשעים שביצע נגד אחיו בני האדם, לקחת בעל כורחו תפקיד מנהיגותי ולבסוף למצוא את עצמו נעול מחוץ לשערי הארץ המובטחת - לא זכה בנחת במהלך חייו.
ומולו, ניצב מוסר ההשכל של הסיפור עבורי - פרעה. לאורך הסיפור כולו, ליבו כבד עליו. הוא מסרב לשחרר את העבדים, רואה את ממלכתו נחרבת ולבסוף מאבד את בנו בכורו. אפילו אז, אל מול הקורבן הגדול ביותר שאפשר לדמיין, הוא מנסה באקט אחרון של ייאוש לנקום בעבדים שאותם שיחרר, ומקפח את חייו.
אכן, תמונות קשות.
אבל מכיוון שאני נוטה פחות להתעסק בניסים וקסמים של החוץ ויותר במהלכים הפנימיים של דמויות בסיפורים ובכלל, אני רואה בהגדה כולה קריאה ברורה עבורנו לחפש את הדרך שלנו להשתחרר מהעבדות הפנימית שלנו.
הרי כולנו עבדים.
לדפוסים העמוקים ביותר שלעיתים אנחנו לא מודעים לקיומם, לפגיעות שחשבנו ששחררנו, לאשליות של נוחות ושל יציבות - כל אחד מאיתנו שבוי לעיתים בידי כוחות שנמצאים לרוב מעבר להישג ידינו.
ומה נותר לנו, כשהמציאות טופחת על פנינו, כשאירועים באים והולכים, חוץ מהבחירה החוזרת לעד באילו חיים אנחנו מעוניינים?
בסיפור ההגדה נדמה שרק לאל יש כוח בחירה - הוא זה ששולח את משה בשליחותו אל מלך מצרים, הוא זה שמקשה את ליבו של פרעה ובכך גוזר עליו את ההרס והחורבן הבלתי נמנעים. אפשר לתפוס אותו כנוכחות חיצונית, או בתור הדואליות שטבועה בתוך כל אחד מאיתנו - עמוק בתוך התודעה האנושית.
ובמציאות, כמו בחיים, לפעמים ההרס הוא בלתי נמנע. לפרקים, אנחנו מוצאים את עצמנו מתפרקים מהגדרות, מרכוש, מבריאותנו, כדי שנוכל להבין שמשהו חייב להשתנות. אנחנו חייבים להשתנות.
היה נחמד כמובן אם הכל היה קורה בצורה נעימה יותר - אם בהינף יד הייתי מתגבר על ההתמכרויות שלי, או אם פרעה פשוט היה מקשיב למשה אחרי המופע האור קולי המרשים עם המטה והנחש, ושולח את בני ישראל לדרכם.
אבל אולי זה עוד חלק מאיזו תוכנית קוסמית נסתרת שמסובבת את המציאות האנושית. אם זו אכן קיימת נדמה שהיא מבקשת שנבחר לבד. שנבין שכל ההיקשרויות והאמונות שלנו, כל העצות הטובות והרעות שמספקים לנו חברים ואוהבים, כולן יכולות לסייע לנו רק עד גבול מסויים, ומשם אנחנו חייבים להיות אדונים לעצמנו - לקבל החלטות ולהביא אותן לכדי מימוש בכוח הרצון שלנו בלבד.
הרי גם הניסים והמכות, גם המן שנפל מהשמיים, גם הים האדום שנחצה לשניים - אף אחד מהם לא הצליח למנוע מפרעה להקשות את ליבו או מבני ישראל לפצוח באורגיה של זהב וריקודים כשמשה עלה על ההר. אפילו לוחות הברית, בינינו, לא תמיד מצליחים להיות רלוונטיים לחיינו.
בחירה היא משהו אישי. היכולת שלנו לשחרר את עצמנו, להעצים את החלקים בנו שמחזקים אותנו ולהיפרד מהחלקים שמגבילים אותנו, לא תמיד ברורה לנו.
אבל היא שם.
אנחנו חוזרים ועוברים באותן המנהרות, ומרקדים מלאים באושר על אותן הפסגות, גם אם הפרצופים והמקומות לכאורה משתנים. אם רק נלמד לזכור, וללמוד את התופעות מסביבנו כהווייתן, נוכל להשתחרר מהמעגל הסיבובי שמבנה את חיינו - אותם השיעורים, אותם האתגרים, פעם אחר פעם.
אפילו המילה העברית ״חג״ מרמזת על משהו שנע בתנועה מחזורית סביב משהו אחר.
מי ייתן והשנה נראה כולנו את המלכודות שאליהן אנחנו תמיד נופלים, ואת היכולת המופלאה שלנו לשוב ולהתגבר עליהן, ועל עצמנו.
חג שמח.
<3
