על היצירה

אני אמן מוכשר ומבריק, אני כותב לעצמי מדי בוקר. 

זה מנהג מבדר שכזה שאימצתי, כבר לפני זמן מה. ובדפים האלה, שבהם משורטטות המחשבות המבולבלות שלי, נלחמות אחת בשניה על זכות הקיום בתוך תודעתי, רגשות מבולבלים והבזקים של תובנה - אני מספר לעצמי את עצמי.

אני מספר על החלטות שקיבלתי ובחירות שבחרתי, על דברים שקרו אתמול או רעיונות למחר. לפעמים אני מוצא את עצמי נסחף בעקבות תיאוריה גאונית (בעיני לפחות) או איזה מהלך מחשבתי/רגשי מבריק - ואז שוכח אותם ומוצא את עצמי כותב אותם שוב כעבור מספר שבועות או חודשים.

הרי אני מציץ, אתם יודעים. מתבונן בדפים הללו, מלפני שנה או שנתיים, מחפש נואשות רמזים לכך שהשתניתי, התבגרתי, השתפרתי במעט. וכל מה שאני מוצא בהם לרוב זה את עצמי: אותן שאלות, אותן תשובות, אותם כעסים ואותן סליחות.

כנראה שלא משנה כמה שפנים נשלוף מכובע הקסמים שלנו - קשה לנו להשתנות באמת. אנחנו עוברים שוב ושוב את אותם הסיבובים כדי לעבור באותם המקומות, ולאט ובהדרגה מתעצבים לכדי הדברים שביקשנו להיות.

אז למה אני לא אמן מוכשר ומבריק?!

את השאלה הפניתי לחבר, בזמן שנתתי לו לקרוא את אותם דפים חושפניים. בהיתי בו בזמן שהוא עבר עליהם, מפרש כל מיצמוץ וכל שיעול שלו כשפיטה מחמירה של הפגמים והמחשבות המבישות שחשפתי בפניו.

״נראה לי שאתה פשוט תקוע בעצמך, בתוך עצמך״ הוא אמר לבסוף.

אוי לא, חשבתי לעצמי, שוב אותה המנגינה המוכרת. אותה אמת מחרידה ומרגיזה - אני מכור לעיסוק בעצמי.

אבל בכנות, איך אפשר שלא?

 כל המחשבות שעוברות לי בראש, כל גל של רגש שמרעיד את עולמי. אני אופרת הסבון הותיקה והמרתקת ביותר בעולם, עם עשרות דמויות ומאות אתרי צילום - והכל בתוך ראשי.

משכתי בכתפי ופלטתי ביבשושיות שהייתי שמח לדעת איך יוצאים מעצמי. הרי כל מה שאי פעם רציתי זה לספר סיפורים מפעימים, משני עולם ולבב. מסוג היצירות שאנשים יקראו ומיד יהפכו לבודהות מוארים/אנשי שלום/מורים גדולים של האנושות. הייתי מדמיין את עצמי, בזמן המקלחת, מתראיין לגבי הספר המפעים שכתבתי, או הסרט המצליח שביימתי. כמה צניעות וענווה היו בראיונות האלה.

חבל ששכחתי, על הדרך, לדמיין במה עסקו כל היצירות האלה שלי.

הוא הביט בי וחייך. ״אתה לא צריך לצאת לשום מקום, כולנו מספרים את עצמנו לעצמנו כל הזמן.״

 הו, על זה לא חשבתי. יכול להיות שבזמן שהייתי עסוק בלענות את עצמי על כך שאני לא מקורי או ממושמע מספיק, התשובה חיכתה מתחת לאפי?

הסיפורים שאנחנו, כולנו, רוצים לספר (ומיעוטנו המבוטל מוכנים לחלוק) הוא הסיפור שלנו: הניצחונות שלנו, ההפסדים, הטיפוס על הר וההתגלגלות ממנו חזרה למטה. אנחנו גדלים במחשבה שיש משהו שאנחנו חייבים לעשות בעולם, כדי לייחד אותנו, לשנות את החברה או הסביבה שלנו, כשבעצם כל מה שעלינו לעשות זה לחלוק את הייחודיות שלנו אחד עם השני.

הודיתי לו, לחבר בעל התובנות, בעוד שהוא התכונן לעשות את דרכו בלילה חסר הירח חזרה אל בקתת הבוץ שלו. 

לפני שהוא יצא הוא קרץ לי והפטיר: ״רק אולי כדאי להפסיק עם השורה הזאת על האמן המבריק. קצת צניעות לא הרגה אף אחד״

העבודה והמלאכה

מה אני עושה פה?

לשאלה הזו, שחוזרת ועולה וחוזרת בשנית, מעבירה צמרמורת בגבי ומעוררת עווית של בעתה בבטני, בכלל לא התייחסתי בכל הפעמים  שבהן שפכתי את ליבי ונשמתי על דף הוירטואלי הזה.

הרי אני תמיד עסוק כל כך בלב הזה, בנשמה הזו, מכדי להיות מעורב באמת במציאות שסביבי. מאז שאני זוכר את עצמי, העולם ותושביו תמיד היוו עבורי הסחת דעת מטרידה מלהיות שקוע לחלוטין בעולמות של דמיון, סיטואציות שרקחתי בתוך ראשי הקודח וחוויות אנושיות מהונדסות ומנוטרות בקפידה על ידי התודעה שלי.

והחיים, מרגיזים שכמותם, תמיד הקשו עלי להתמסר לאהבתי האמיתית - התודעה. 

אבל בלי ששמתי לב, דווקא החוויה בנפאל, דרמטית, קיצונית וקסומה ככל שהיא, שלחה אותי לתעד בעיקר את רגשותי ותחושותי. כשקראתי את הרשומות האחרונות שלי כאן בבלוג הזה, תהיתי אם זר שיתעה לתוך אסופת ההגיגים האלה, יבין בשלב כלשהוא שאני בעיצומה של תוכנית מקצועית.

מקצוע! התבנית השחוקה מכל, אותה מילה טעונה באינספור הגדרות עצמיות של אינסוף אנשים לאורך ההיסטוריה.

אותם אנשים, אגב, שתמיד שואלים אותי ״מה אני עושה בימינו?״.

אבל אני אכן נוטל חלק בעשיה שהמילה הזו קשורה אליה בקשרי עבותות. הרי לא הייתי נשלח אל המשימה הזאת, אם מישהו, בעל שיקול מוטעה ככל שיהיה, לא היה מאמין שיש לי את הכישורים לתרום כאן משהו.

אבל התרומה הזו לרוב נשארת מעורפלת למדי. קשה לראות, בינות בתי הכפר ההולך ולובש גוונים שונים של חום וצהוב, כיצד הנוכחות שלי מועילה למישהו. 

נכון, סרטוני וידאו קצרים שמתעדים את אנשי הכפר והעשיה המקצועית שלנו, תוכנית רדיו שתחשוף את האנשים שגרים כאן לסיפורים של מי שגר במרחק כפר אחד או שניים מהם, עבודה עם נוער - כולם מהווים חלק ממה שאני ״עושה״ כאן.

אבל קשה לי לראות, רוב הזמן, כיצד כל טיפות המים הקטנטנות האלה ישנו משהו בכלל, בטרגדיה היוונית הידועה מראש שהיא סיפורם של החיים בעולם השלישי: התיעוש ימשיך ויגבר, ההגירה מהכפרים אל העיר ומדינות המפרץ תימשך, שינויי האקלים יוסיפו וייבשו את המעיינות המתמעטים על צלע ההר - הסוף בוא יבוא.

*דרמה דרמטית*

אבל בינתיים, גם אם כל נבואות האוב שלי יתגשמו, יש תמורה אדירה למוכנות של אנשים כמונו לוותר לזמן מה על הריצה אל עבר היעד הנכסף (ולכל אחד מאיתנו יש כזה - קריירה, כסף, זוגיות, משפחה) ולנסות לפעול בהווה כדי לייצר תופעות חיוביות בעולם.

והנה אנחנו חוזרים אלי, ומה אני עושה כאן. 

אני חייב להאמין, ממש חייב. אנשים שהכירו אותי בסיטואציות של מכירה יוכלו לספר על כך שאני איש מכירות מיומן - אבל רק כשאני מאמין במוצר. מעולם לא הצלחתי למכור משהו שלא האמנתי בו, לא משנה כמה חייכתי ושיקרתי.

ואני מאמין באמת שהדברים יכולים להיות אחרת. אין לזה הסבר הגיוני, בודאי לא כזה שמשכנע אותי. אבל אני חייב להישמע לאמונות שלי, בודאי כאלה שמאחוריהן עומדת תקווה קלושה, נואשת, ביצור האנושי.

כי אולי, אם אני אוכל להיות טוב מספיק, ולהרבות טוב בעולם, אוכל לסלוח לעצמי על כל מגבלותיו, וכל מגבלותי. אמצא בי את הסבלנות לשבת בעוד פגישת ועדה בה נפאלים מדברים על החשיבות בתיכנון והקמת ועדות נוספות, לנסות ולהטעין את מצלמת הוידאו בינות הפסקות החשמל המתגברות, או סתם לעצור את עצמי מהלכנע לחוסר המשמעות של כל זה מול ההרים שבוערים באורה האדום של השמש השוקעת.

כי החיים הם כאן, ועכשיו. לא במקומות אחרים בהם הותרתי את אהוביי, ולא בתוך קירותיו המנחמים של הראש שלי. הם מתרחשים כשאני מחליק על הגבעה הטרשית, מזיע בשמש היוקדת, או נלחם בעכבר שהשתלט לנו על המטבח.

מה אני עושה כאן? אני שואל את עצמי לעיתים תכופות, והתשובה תמיד מגיעה - צפויה ורפטטיבית ככל שתהיה, היא מופיעה שוב.

אני עושה.

<3

החטא הקדמון

הו, כמה שאני אוהב להרגיש אשם.

מישהו חכם אמר לי פעם, באחד מהרגעים הבהירים שבהם סערת רגשות מוציאה ממך כנות חדה כקריסטל, שאני מזין את עצמי באופן בלעדי בעשן ובדרמות. מצחיק, לו הוא רק היה יודע שהפסקתי לעשן. אחד ממקורות ההזנה העיקריים שלי חרב ונחסם, ועוד מבחירה.

לגבי הדרמות, אל חשש, המזנון עודנו פתוח ומלא במנות מהבילות ומזמינות.

זה לא משנה אפילו מה קרה שם, מה הפרטים חסרי החשיבות. אני רק יודע שעלתה בי קנאה. יש כל מיני סוגים של קנאה, אתם יודעים, ביניהם גם הזנים החביבים שמבקשים לפרגן למישהו שאתם מעריכים ורוצים בטובתו, אך צביטה קלה בלב מזכירה לכם שהייתם שמחים לחגוג את ההישג שלו בעצמכם. לא בסוג הזה עסקינן, אלא בקרובת משפחה אלימה במיוחד של אלה - הקנאה היוקדת.

והקנאה, היא הרי מחריבה את כל שסביבה. במשך ימים כל מה שיכלתי לחשוב זה שאני מקנא. ואז לחשוב על זה שאני חושב על כך שאני מקנא. כמו בסרט מדע בדיוני מושקע, התחילו להיפתח דלתות בתוך התודעה שלי, ומתוכם קפצו הצידה מגוון טינות וחשבונות שחשבתי שקברתי. "שלום!" הם זעקו לי בשמחה מהולה בעצבים, מאושרים שסוף סוף הגיע זמנם לשוב אל במת חיי.

וכך הימים והשעות עברו. והדרמה מתעצמת. בתוכי אני מתבלבל ומתייאש, הופך מתוסכל ואלים. למה ככה? או למה בצורה הזאת? מה אני אמור להפיק בכלל מכל התופעות הטיפשיות האלה? ככל שהזיכרון שלי מתמלא בעוד ועוד מחשבות של קורבנות ואומללות, אני הולך ומתנתק מהמציאות בה אני חי. בלי משים, אני הופך להיות חי-מת. מדלג בין חופים באיים קסומים ושטופי שמש עם עיניים מטורללות, אחוזות תזזית, שבוהות במרחק ובעצם רואות רק את המחזות שהמוח שלי מציג לעצמו.

ואז מגיעות השיחות. נסיונות להמשיג את הדברים ולהרגיע אותם, להגיע לפיתרון. לקחת את פצצת האלימות שהקנאה אחראית לה ולנסות לפרק אותה. ובצעדים איטיים, לאורך הזמן העובר, זה מתרחש. זה לא קורה בקלות, וישנם קורבנות על הדרך, אבל כל דרמה - יומה מגיע, ואיתו סופה.

לפתע אני מוצא את עצמי מתעורר. מה קרה? לאן נעלם הזמן? איך נסחפתי שוב מזרם הזמן, מהחופשה החלומית שלה ציפיתי, אל ארץ הדרמות הבלתי נגמרות? ולמה? בגלל משהו שמישהו אחר עשה עם חייו?

גם אם נשבעתי אלף פעמים בבגרות ובהבנה, בחוסר היאחזות ובסבלנות, מסתבר שישנם קווים אדומים שמעבר להם גם אני מאבד צלם אנוש. ומתוך המקום הזה, אחרי שסערת הכעס הלא ראציונאלית חולפת, קל ליפול אל המקום שמרגיש אשם. אשם כי שוב לא עמדתי בציפיות שלי מעצמי, כי שוב פגעתי באחר וגוללתי עליו את כל הכאבים, הכעסים וחוסר ההבנה שלי.

שוב הוכחתי לעצמי שאני בן אדם. יצור אנושי מוגבל למדי שמנוהל על ידי רגשות ודפוסים, חלק מהם שלי ואחרים הוטבעו בי עוד לפני שידעתי לדבר, מועברים מהורים לילדים במשך אינספור דורות.

מאכזב.

השלב הבא בתקליט השבור והשחוק הזה, שלא משנה כמה פעמים אני נופל אל הבור ומנגן אותו בדרכי מטה, הוא שלב האשמה.

כבר כתבתי איזה משפט או שניים על הלהטוטנית המנוסה שהיא אשמה. מה היא רוצה? התשובה היחידה שיש לי לתת היא - אותנו. את נשמתנו ונפשנו, את גופנו ומרצנו. כי ברגעים שבהם אני מתמסר לתחושות הקשות כלפי עצמי, משתכנע בעיוורון סלקטיבי שמעולם לא בחרתי בחירה אחת נכונה בחיי ושאני לכוד במעגל של סבל והזיות בלתי נגמר, גם אז אני יודע שמדובר בפיגור מוחלט. ועדין אני בוחר להכנס בדלת הזו. גם אם הזמן שאני מבלה איתה מתקצר, נדמה שהיא בת לוויה חשובה, בעיקר בעיניה שלה.

ואז גם היא חולפת, ואני מסובב את ראשי אחורה ורואה את העננים השחורים של הסערה שתקפה אותי, ממשיכים במרחק, רועמים ומלאי ברקים מהבהבים, בדרכם לאיזה פראייר אחר שיתפס לדרמות של קנאה וכעס, ייאוש ואשמה.

בהצלחה לך, ליצן!

הרי אותי הן כבר לא יתקפו שוב, לא אחרי שעברתי את המהלך המלא (בפעם המליון, שמונה מאות אלף, וחמש), לא אחרי שלמדתי את הלקח, את השיעור המדהים והמלמד של הבגרות האינסופית. אלה המילים המנחמות שאני ממלמל לעצמי כשאני מטאטא את שרידי ההרס והחורבן שמקיפים אותי, מתנחם בעשיה ופעולה.

כי כמה פעמים שלא אשכח את זה, גם בפעם הבאה אגיב כמו אדם. אכעס ואקנא ואתפוצץ, אעלה על גדותי ואתעצב. ואולי על הדרך אגלה עוד כמה רגשות אחרים. אני רק מקווה שככל שהחיים ימשכו וינועו קדימה, אוכל להגדיל בי את המקום שסולח לי על היותי - אני.

ובאותה נימה, בפוסט הבא, לשם שינוי מרענן בתבנית המסתמנת - אכתוב משהו על העבודה הממשית שאני עושה כאן!

אמן.

בית תאילנדי

החופשה בתאילנד מספקת אינסוף הנאות של הגוף וטרדות של הרוח - זה שילוב ממש מדהים. 

אחרי שבועות על ההר בנפאל, העבודה היומיומית לצד דרי הכפר ואפילו הנסיעות החוזרות לקטמנדו הקפואה, נפלטתי לפתע למימד מקביל שכולו שמש, חיוכים, פירות טרופיים ואינספור תמונות זהב של אביר ההמונים - מלך תאילנד.

משום מה מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב אל אותו הנושא, בשיחות עם אחרים כמו גם בדיאלוג הפנימי שלי (בהיעדר מילה מדוייקת יותר שתתאר את מקהלת הקולות השונים שתמיד נואמת במסגרת התודעה שלי): קהילה.

מהי קהילה בכלל? ולאן לעזאזל אני משתייך?

עם הנחיתה בבנגקוק ציפה לי הלם מגוון ומרובד. העיר, נוצצת ומפותחת יותר מהדמיונות הפרועים ביותר, סינוורה והיממה אותי במגדלים, רכבות עיליות ממוחשבות ואינספור תאילנדים  - כולם יפים, מטופחים ודבוקים אל מכשירי הסלולאר שלהם.

בעודי יושב באחד הקרונות המבהיקים, פרסומות ל״הלו קיטי״ ממלאות את המרחב שסביבי, לא יכולתי שלא לנעוץ מבטים חוקרים בלגיונות הזומבים היפים הללו. עולים בשתיקה מסודרת לרכבת, עיניהם מחזירות את השתקפות המסך שמולם, הם נדמו לי למשהו שיצא הרגע מפס הייצור. 

גם הוא אוטומטי כמובן.

התחלתי לחוש את המצוקה עולה בי. אלה לא האנשים שלי, עלתה בי מחשבה מבוהלת, הראשונה מבין רבות. זה העולם האמיתי, לחש קול בתוכי, ובזמן שאתה מסתתר בבור השופכין שלך על ההר, כולם נשאבים עמוק יותר ויותר אל תוך הזיית הצרכנות הטכנולוגית שמשתלטת על כל חלקה טובה.

מזל שאני לא ידוע כאדם דרמטי.

אחרי יום וקצת, וסיבוב בשכונות הפחות מלוקקות של העיר, נרגעתי. בכל מקרה שלא יהיה, הבנתי שזו לא הקהילה שאליה אני משתייך.

הזמן עבר, החוויות הצטברו, ונסענו אל דרום המדינה. לפתע מצאתי את עצמי בלב ג׳ונגל קסום, מלא בחיות טרף ופירות טרופיים, אגמים בגודל בלתי נתפס, והמון חיוכים. מחשבה חולפת תהתה על קנקנן של הידידותיות והפאסיביות של המקומיים, ואם התכונות הללו בדיוק הפכו אותם למצרך מבוקש כל כך בקרב אוכלוסיית הקשישים של ישראל.

אך אבוי, הפארק, שלהקלתי הרבה נתגלה כיעד שאינו מושך ישראלים או אמריקאים (יש לי מספיק מזה ומזה בנפאל - אבל נרחיב על כך בפעם אחרת), התמלא עד גדותיו בתיירים אירופאים!

פי נפער לרווחה כשראיתי מולי את גדודי השוודים, הגרמנים, הפינים ושאר עמי היבשת הנבחרת צועדים לכל עבר. בלונדיניים, גבוהים, עורם ורדרד מהשמש הקופחת, הם עוררו בי בהלה.

הם היו כמובן, ידידותיים וחביבים, מנומסים ונאים, אבל אף אחת מהתכונות הללו לא השתיקה את הקול שלחש בראשי: אלה, חברי היקר, אלה נציגי העולם האמיתי.

טוב, בשלב הזה כבר היה ברור כשמש שהקול הזה שמעורר בי פאניקה הוא טרחן לא קטן. איפה העולם האמיתי הזה שאתה מדבר עליו? ומי הם אזרחיו - התאילנדים השחומים והקטנים, או הרובוטים הארים התמירים?

כל שנותר לי הוא לתהות שוב על מושג הקהילה שמעסיק אותי בחיי הכפר וגם בכל השנים שהובילו אליהם. אני לא בטוח שאני יודע מי חברי הקהילה ״שלי״. לאורך החיים פגשתי אנשים רבים מספור, ואת רובם הגדול אהבתי, גם אם במחיר כבד עבורם ועבורי. 

האם קהילה היא סך כל האנשים שבהם נגעתי בחיי? האנשים שנגעו בי? האם זו איזו יישות מסתורית שעוד אקח בה חלק בעתיד? האם זה בדיוק מה שאנחנו עושים בפרוייקט שבו אני לוקח חלק כרגע - בונים אחת שכזו?

כהרגלי, אין לי תשובות.

כל מה שיש לי הן תהיות ומחשבות.

 מה שלא יהיה, תאילנד מתגלה כמקום המושלם לעצור בו לרגע ולנוח מהגלים האדירים ששוטפים את דרי ההר במחוז הנידח בנפאל, ובינהם עבדכם הנאמן.

יהיה אשר יהיה, בינתיים החיוך שעל פני מעוטר בחתיכות של האננס המתוק ביותר שאכלתי בחיי, וזה לא דבר מבוטל.

<3

עיר הברקת

כשניסינו לחשוב על סרט לצפות בו עם עמיתנו הנפאלים נתקלנו בבעיה רצינית - רבים מהסרטים שהבאנו עמנו אלימים, אפלים או מיניים מדי עבורם. שמחנו לבסוף לגלות שהגרסא האחרונה (והגרועה) של ״הקוסם מארץ עוץ״ נעמה לחיכם.

במהלך הסרט, כשהקוסם הגיע לארץ עוץ, מתעופף עם הכדור הפורח שלו מעל צוקים מושלגים בלתי אפשריים, הפטירה אחת המתנדבות המקומיות בהתרגשות:״זה נראה כמו נפאל״.

יש משהו בדבריה. גם כאן יש נופים מוגזמים ביופיים וגמדים שמחי לב שמוחאים כפיים, שרים ורוקדים לצד דרכים צהובות. רק שבנפאל הן עשויות מאבק.

אבל בכל מקרה שלא יהיה - נפאל רחוקה שנות אור מלהיות ארץ עוץ.

יש המון דברים שקל להתעלם מהם כאן: האלימות כלפי נשים, האדישות המוגזמת כלפי האופן שבו העתיד נתפס חברתית או ההרס הסביבתי אדיר המימדים. במדינה שבה שריפה מוגברת של משאבי הדלק המוגבלים בזמן תקופת החגים מובילה להפסקות חשמל ארוכות מנשוא בהמשך השנה ישנם ליקויים משמעותיים בסדרי העדיפויות.

אבל בזמן שעשינו את דרכינו לעיר הברקת שלנו, מנטלי בירת המחוז, בכוונה למצוא את בעלי תחנת הרדיו המקומית ולהסביר לו מדוע הוא חייב להעניק לנו משבצת דו שבועית לשידור, בעיקר תהיתי על קנקנה של ההתייחסות למין.

או אולי מדוייק מכך - חוסר היחס וההדחקה הגורפים.

האוטובוס שלנו, עוד מוצר גאה ומרשים של חברת טאטא ההודית, פילס את דרכו דרך נהרות, דרכים משובשות, דרכי עפר, חצץ צבעוני, במעלה ובמורד הרים. במהלך הנסיעה כולה לא הפסקתי לקלל את הנהג. בליבי כמובן, רק בליבי.

בשלב מסויים, אחרי שמהמורה איתנית בדרך הקפיצה אותי את כל הדרך אל גג האוטובוס ובחזרה, הבחנתי שמצידנו יושבת גברת צעירה, ומניקה. השתוממתי לראות שבתוך קהל הגברים הצעירים, הרווקים, שישבו סביבי, איש לא טרח אפילו להגניב מבט אל שדה החלוץ, או אל התינוקת שינקה ממנו בשקיקה.

אתם מבינים חברים - אין כאן מיניות. זה לא משהו שמדברים עליו, לא משהו שמכירים בו. אפילו הנערה הצעירה שמעטרת את שלטי החוצות של קוקה קולה ברחבי המדינה, מפגינה את הנאתה מהמשקה רק בעזרת חיוכה הצחור. גופה וצווארה מכוסים בבדים עבים.

אני מודה שבהתחלה ההיעדר הזה תפס אותי לא מוכן. כמי שבא ממה שמתקרא ״המערב״, הפכתי אדיש לחלוטין לגוף ולשימוש הנרחב באסתטיקה שלו והמשיכה של כולנו אליו. ביום אביב ממוצע בתל אביב, קל יותר למצוא אנשים לבושים בבגדים מינימליים מאשר מקום במסעדה הטבעונית הלוהטת של החודש.

ומשהו שם הופך אותנו לצרכנים לא מודעים. בלי לשים לב, התפישה הזאת שלנו כמוצרים (שצריכים להיות יפים, חטובים, צעירים לנצח ונחשקים) חדרה לכל היבט של חיינו. מילא והתופעה היתה נעצרת בבעיות בזוגיות או ביחסים אינטימיים - מדובר במשהו עמוק הרבה יותר. אנחנו הופכים להיות המוצרים שאנחנו צורכים. המשקל שלנו, עור הפנים שלנו, גודל האיבר שלנו - כולם הופכים להיות חלק ממחול שדים שבו אנחנו מחשבים את ערכנו העצמי למוות.

כאמור, לא כאן. ביום אחד אני יכול להיתקל ביפה בנשים ובכעורה וחסרת השיניים מכולן, והחיוך של שתיהן יהיה רחב באותה המידה. משהו בהדחקה העמוקה של היצר מאפשר לנפאלים לשמור משהו מהתמימות שלהם לאורך חיים שלמים.

כמובן שמתחת לפני השטח רוחשים כוחות אחרים שלעיתים מתבטאים באונסים מזעזעים והתמכרות לאלכוהול. אף אחד לא מושלם. אבל יש בחוויה הזאת של היעדר העיסוק המתמיד שלנו במימד הזה של עצמנו משהו מאוד שונה.

עוד לא החלטתי אם אני מרוצה ממנו או לא.

בכל מקרה שלא יהיה, בשלב מסוים הגענו ליעדנו הנכסף - עיירה קטנה ותוססת שמזכירה את אחד מכפרי הבדואים בדרום ישראל. עשינו שם את מה שהיינו צריכים, ישנו לילה במלון מעופש אך חביב, ובבוקר של יום המחרת עשינו את דרכנו חזרה. הצטופפנו, עשרות אנשים ילדים וטף, על גג האוטבוס המלא עד להתפקע. הסתכלתי סביבי, על גברים ונשים שמתייחסים אחד לשניה פחות כמוצרים שיש לצרוך.

במן תמימות שכזו מעוררת התשאות, הם פשוט ראו בעצמם בני אדם.

<3