שיטת הבצל

הוא יושב מולי, והוא כועס ממש. כועס כל כך שהשפה התחתונה שלו רוטטת, רגלו רועדת, כל גופו כמו אומר - איני יכול עוד.

היא יושבת מולי, והיא מפחדת ממש. מפחדת כל כך שהיא מאפשרת לכל הבלהות שלה להשתלט עליה.

הם יושבים ומדברים ביניהם, במילים מעטות, על חסר היכולת שלהם להנהיג ולהוביל, על אי הרלוונטיות שהם מרגישים אל מול האתגרים שניצבים מולם.

אני חושב שסוף סוף הבנתי את זה, את המשמעות של כל העניין הזה של פחדים.

אבל אני לא רוצה להפטיר מתובנותיי השחוקות, משפטים שכבר כתבתי וכבר קראתם, אם לא כאן במקום אחר, בזמן אחר. הרי הכל ידוע וכתוב, באלף דרכים ואלף מילים, בכל חברה ותרבות ותקופה - ועדין הנה אנחנו כאן.

אני רוצה להתבונן ולהתעסק בחוויות שלי בהווה. השנה הזאת היא סך כל הפחדים כולם, אני מודה. הרי היה לי ברור כשהסכמתי לקבל עלי את התפקיד והאחריות, האתגר והתקופה הנוספת, שכל זה גדול על מידותי.

ואכן הפחדים שלי, אם לא כולם בודאי מרביתם, התממשו במציאות: עזיבות, חוסר יציבות, כעס וטינה, דינמיקות מורכבות, האתגר של להיות מערכתי מצד אחד ומצד שני לראות את האנשים שיושבים מולך ואת הכאבים שלהם. ומעל הכל, השיעור המרכזי של חיי, שהתחיל הרבה לפני נפאל, אבל למרבה הפליאה יתכן שיסתיים בה: לאהוב ולהרגיש. לא אהבה כזו תמימה של פרפרים ופרחים, מהסוג שנידון להתרסק על קיר הבטון של המציאות. גם לא מהסוג האגרסיבי במסווה, שמחשב חישובים ונוטר טינות.

לא, פשוט להסכים להיות בכל זה.

ולא הסכמתי, לא יום ולא שבוע, אלה חיים שלמים. ברחתי לתוך מדיטציות, לתוך סמים קלים, לתוך תורות רוחניות או נאומים חוצבי להבות. סמכו עלי, אם יש שם הסטה - הייתי שם. בעונג או בכאב, בכעס או בבכי ואפילו בצחוק, ביחד או לבד, לא רציתי להתמודד איתם.

אבל הנכונות להציב את עצמי במקום קשה, ועוד מקום שבו הפונקציה העיקרית שלי עבוד אחרים היא לנסות לפתור ולהתמיר סיטואציות, יש בה ממש.

הרי עשיתי כל כך הרבה טעויות, בכלל בחיים ובודאי שהשנה. בדרך שבה אני מתנסח, במרחב שבין פשרה להתעקשות עקרונית, בהחלטות שאני עושה. ובעיקר הבריחה הזו, החוזרת, מהדברים שמפחידים אותי.

והם הפחידו אותי, האנשים האלה, כל האנשים האלה. פחדתי שלא אוכל לעזור להם, שלא אוכל לגשר ביניהם, שאני כישלון מוחלט בכל מה שקשור לדינמיקות אנושיות ובכלל. 

אני לא מתחייב שהוכח לי אחרת.

אבל הבנתי משהו מהותי מאוד, לפחות עבורי; אני חייב להיות שם. בשטח עם המתנדבים, במשרד עם הצוות, במפגש עם חברים, בלשטוף את הכלים. כי הפחד הזה מהפגיעה, כל כך משתק ומאיים, שבלי משים הוא מייצר עבורי בדיוק את אותם הדברים שאני מפחד מהם.

ישנן עטיפות, מסתבר, מסכות שכולנו עוטים על עצמנו, למרות שאנחנו יודעים אי שם בתוכנו שהן שקריות. ומתוך הפחד הנורא שלנו מכך שיפגעו בנו, אם במתכוון או בשוגג, אנחנו מוכנים להאמין למסכות של אחרים מסביבנו. הכאב שלנו מעוור אותנו לעובדה שמה שאנחנו רואים מסביב לא אמיתי - המילים לא נאמרות כדי לפגוע בנו, המעשים לא נעשים כדי להקטין אותנו. ואנחנו בורחים מההבנה הזאת, בורחים מהאחריות שלנו, בורחים מלראות אנשים כפי שהם, אותנו כפי שאנחנו. אבל זה מקום שאנחנו חייבים להרשות לעצמנו לחוות.

וכשאני שם, או שמא פה, שוב ושוב בסיטואציות הקשות, אני מגלה שהפחד נסוג, או לפחות לא טוטאלי כפי שהיה בעבר, ואני יכול להרגיש, אני יכול לאהוב ולתמוך ולהיות שם. לא להגיב רק מהכעס, לא למצוא את האשם באחר אלא למצוא פתרונות של הידברות, גם אם רבים מהם לא מיושמים. כשאני לא עסוק מהבוקר עד הערב בציפיות המופרכות שלי מעצמי ומאחרים, אני יכול לחיות בעוצמה גבוהה יותר.

וזו העבודה החשובה ביותר שיכלתי לבקש.