מעברים

יש שלב כזה, במבנה של סיפורים ומיתולוגיות, שבו גיבורי הסיפור חוזרים מהעולם המיוחד, עם הפרס אחריו חיפשו; פרח לב הזהב, שיקוי הקסמים, החרב האגדית, הדבר שאותו הם מבקשים להביא חזרה אל ביתם החרב, אל האם החולה, משהו בעל ערך.

בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי חושב שוב ושוב אם יש לי משהו כזה, אם הבאתי משהו חזרה איתי מההרפתקה בינות הרי ההימלאיה, איזה כלי או ידע שיכולים להועיל לי ולאחרים, כאן בעולם הרגיל.

השבועות האחרונים בנפאל נדמו לתקופת חיים. בתוך הבליל החמים של אסונות הטבע והכאב הרב, מצאתי את עצמי מתמרן בין חברי לצוות, בין המתנדבים שהיו תחת אחריותי, בין שלל המשימות המרובות שהיה נדמה שאין להם סוף וגם בין הפחדים שלי. ולפעמים, באמצע הלילה, הייתי מתעורר מיוזע. כשליבי עוד פועם בחזי, הייתי מרגיש את האשמה מציפה אותי – על כך שלמרות כל מה שאני מנסה לעשות, אני ממשיך הלאה.

אני נוטש את נפאל, המקום שהיה לי לבית, ואת האנשים של הארץ הזו, דווקא בשעתם הקשה מכל.

אבל אז הייתי חוזר לישון, ואומר לעצמי שוב ושוב שעשיתי ואני עושה כל מה שביכולתי כדי לעזור, שהזמן שלי במקום המדהים הזה כמעט הסתיים, ושחשוב מכל – אני קיבלתי את ההחלטה שלי. אתם מבינים, עוד לפני שהאדמה רעדה, אני ידעתי שאני חייב להמשיך הלאה. המסע שהתחיל לפני יותר משנתיים, בהתפצלות לשניים, בספק גדול לגבי האהבה שלו ושלי, הגיע לסופו.

ואני בחרתי בו, ובחרתי בנו, וזאת בחירה שאני מתכוון לכבד.

ביקשתי מעצמי להותיר בעצמי סימנים: הרגלים של מדיטציה, התבוננות פנימית, לבחור לראות את הטוב ואת היופי בהזדמנויות שהחיים מזמנים לי, אפילו לתת קעקוע בבשרי. הכל כדי שאזכור את המקום ההוא, ומי שהייתי שם.

והימים חלפו במהירות, ובלי ששמתי לב מצאתי את עצמי פה, בישראל. ישראל החמה, ישראל המיוזעת, בעוד קיץ שמערב בתוכו פחד ואימה, לחץ ורוגע, מנוחה וריצה חסרת מעצורים אחרי משהו שלא תמיד ברור אם מישהו זוכר מה טיבו. קיוויתי לנוח כאן, לעצור ולהתמקד מחדש, להבין מה מחכה לי מעבר לשלב המעבר הזה. במקום ודאות מצאתי לרוב בלבול, שלי ושל סביבתי.

ולצד הבלבול גם המון יופי, רגעים כאלה שהכל פתאום נוגע. פתאום התחדדו לי המחירים והתמורות של הרצון שלי לחיות כמו נווד, נע ונד בין כאן ושם, חוזר ונוגע לרגע ואז שוב מתפוגג לתקופה. הלכתי ופגשתי אנשים רוחניים ואנשים גשמיים, אכלתי אוכל מדהים, פגשתי חברים בבתים חדשים, עם ילדים חדשים, אבל עם קרבה ישנה וטובה.

החיים קרו.

והנה, ממש עוד רגע, גם השלב הזה כאן, המעבר במסדרון שמוביל אל הדבר הבא, מסתיים לו. ושוב, רגע לפני שהבחירות שלי הופכות למציאות, לפני שאני נכנס בדלתות שאני מבקש בכל כוחי לפתוח, אני מוצא את עצמי משקשק מפחד. הפחד שהפעם אני עושה טעות מרה, שאני מוותר על מקום שבו הייתי משמעותי לאחרים ולעצמי בתמורה לאפרוריות ושגרה שוחקת. הפחד מכישלון ואכזבה.

ואז אני מסתכל עליו, על האיש שלי, זה שכבר הרבה שנים אני מתעקש לבחון, לקרב ולהרחיק, לבחור בו ולהתחרט. אני רואה את המבט שלו, ואני מבין שמשהו השתנה בי, איזו חתיכה של פאזל נפלה למקום. אחרי כל ההרים שטיפסתי, אנשים שחוויתי והמקומות שנכחתי בהם, בסוף אני רוצה להיות בבית.

והבית היא האהבה שלנו.

אבל אני כבר מכיר את הסיפור הפנימי שלי, יודע איך כל קווי העלילה מתפתלים, והדרמה עולה. לכן הפעם, מבוגר יותר ולמוד ניסיון, נקטתי בצעדים הנחוצים. כמו סופר מיומן, טמנתי לי מבעוד מועד פירורי לחם שיאירו את דרכי. מתוך רעידת האדמה והבלאגן הרב בנפאל של האביב האחרון, הצלחתי לחתום על חוזים של דירות, להרשם ללימודים, לקנות טבעות – ביטויים מעשיים של כוונה, של נכונות.

עשיתי את הצעדים האלה מפני שידעתי שהפחד יחכה לי. הוא תמיד מחכה, לכולנו. וכשאני עובר במסדרון שלו, במעבר בין עולמות וסיפורים, הוא לוחש לי במגוון קולות ומספר לי שכל מה שאי פעם עשיתי היה טעות, שאני לעולם לא אהיה מספיק טוב, מספיק אני. שהרגע הזה לא נכון, שהנתיב בו אני נע הוא נתיב של חורבן. שאני חייב לחזור אחורה.

ואת התקליט הזה אני מכיר, ואת הסיפור הזה שמעתי אלפי פעמים בעבר, וגם האמנתי לו. אבל הפעם משהו אחר, איזה מקום קצת מרווח שם בפנים, כזה שכבר יודע לעבוד עם מה שיש, ולהניח לבנה אחרי לבנה כדי לבנות את החדש בי. ומתוך החזון של אני של העבר, אני של ההווה מצליח להמשיך ולהתקדם, להמשיך ולהעמיק בבחירותיו ולהתמסר אליהם, אל החיים שאני בוחר בהם.

יש שלב כזה, במבנה של סיפורים ומיתולוגיות, שבו גיבורי הסיפור חוזרים מהעולם המיוחד, עם הפרס אחריו חיפשו; הדבר שאותו הם מבקשים להביא חזרה אל ביתם, אל העולם האמיתי, משהו בעל ערך.

אני חושב שהבאתי איתי משהו כזה, עבור עצמי. היכולת לומר לפחד – לא.

ולהמשיך במסע.

שיטת הבצל

הוא יושב מולי, והוא כועס ממש. כועס כל כך שהשפה התחתונה שלו רוטטת, רגלו רועדת, כל גופו כמו אומר - איני יכול עוד.

היא יושבת מולי, והיא מפחדת ממש. מפחדת כל כך שהיא מאפשרת לכל הבלהות שלה להשתלט עליה.

הם יושבים ומדברים ביניהם, במילים מעטות, על חסר היכולת שלהם להנהיג ולהוביל, על אי הרלוונטיות שהם מרגישים אל מול האתגרים שניצבים מולם.

אני חושב שסוף סוף הבנתי את זה, את המשמעות של כל העניין הזה של פחדים.

אבל אני לא רוצה להפטיר מתובנותיי השחוקות, משפטים שכבר כתבתי וכבר קראתם, אם לא כאן במקום אחר, בזמן אחר. הרי הכל ידוע וכתוב, באלף דרכים ואלף מילים, בכל חברה ותרבות ותקופה - ועדין הנה אנחנו כאן.

אני רוצה להתבונן ולהתעסק בחוויות שלי בהווה. השנה הזאת היא סך כל הפחדים כולם, אני מודה. הרי היה לי ברור כשהסכמתי לקבל עלי את התפקיד והאחריות, האתגר והתקופה הנוספת, שכל זה גדול על מידותי.

ואכן הפחדים שלי, אם לא כולם בודאי מרביתם, התממשו במציאות: עזיבות, חוסר יציבות, כעס וטינה, דינמיקות מורכבות, האתגר של להיות מערכתי מצד אחד ומצד שני לראות את האנשים שיושבים מולך ואת הכאבים שלהם. ומעל הכל, השיעור המרכזי של חיי, שהתחיל הרבה לפני נפאל, אבל למרבה הפליאה יתכן שיסתיים בה: לאהוב ולהרגיש. לא אהבה כזו תמימה של פרפרים ופרחים, מהסוג שנידון להתרסק על קיר הבטון של המציאות. גם לא מהסוג האגרסיבי במסווה, שמחשב חישובים ונוטר טינות.

לא, פשוט להסכים להיות בכל זה.

ולא הסכמתי, לא יום ולא שבוע, אלה חיים שלמים. ברחתי לתוך מדיטציות, לתוך סמים קלים, לתוך תורות רוחניות או נאומים חוצבי להבות. סמכו עלי, אם יש שם הסטה - הייתי שם. בעונג או בכאב, בכעס או בבכי ואפילו בצחוק, ביחד או לבד, לא רציתי להתמודד איתם.

אבל הנכונות להציב את עצמי במקום קשה, ועוד מקום שבו הפונקציה העיקרית שלי עבוד אחרים היא לנסות לפתור ולהתמיר סיטואציות, יש בה ממש.

הרי עשיתי כל כך הרבה טעויות, בכלל בחיים ובודאי שהשנה. בדרך שבה אני מתנסח, במרחב שבין פשרה להתעקשות עקרונית, בהחלטות שאני עושה. ובעיקר הבריחה הזו, החוזרת, מהדברים שמפחידים אותי.

והם הפחידו אותי, האנשים האלה, כל האנשים האלה. פחדתי שלא אוכל לעזור להם, שלא אוכל לגשר ביניהם, שאני כישלון מוחלט בכל מה שקשור לדינמיקות אנושיות ובכלל. 

אני לא מתחייב שהוכח לי אחרת.

אבל הבנתי משהו מהותי מאוד, לפחות עבורי; אני חייב להיות שם. בשטח עם המתנדבים, במשרד עם הצוות, במפגש עם חברים, בלשטוף את הכלים. כי הפחד הזה מהפגיעה, כל כך משתק ומאיים, שבלי משים הוא מייצר עבורי בדיוק את אותם הדברים שאני מפחד מהם.

ישנן עטיפות, מסתבר, מסכות שכולנו עוטים על עצמנו, למרות שאנחנו יודעים אי שם בתוכנו שהן שקריות. ומתוך הפחד הנורא שלנו מכך שיפגעו בנו, אם במתכוון או בשוגג, אנחנו מוכנים להאמין למסכות של אחרים מסביבנו. הכאב שלנו מעוור אותנו לעובדה שמה שאנחנו רואים מסביב לא אמיתי - המילים לא נאמרות כדי לפגוע בנו, המעשים לא נעשים כדי להקטין אותנו. ואנחנו בורחים מההבנה הזאת, בורחים מהאחריות שלנו, בורחים מלראות אנשים כפי שהם, אותנו כפי שאנחנו. אבל זה מקום שאנחנו חייבים להרשות לעצמנו לחוות.

וכשאני שם, או שמא פה, שוב ושוב בסיטואציות הקשות, אני מגלה שהפחד נסוג, או לפחות לא טוטאלי כפי שהיה בעבר, ואני יכול להרגיש, אני יכול לאהוב ולתמוך ולהיות שם. לא להגיב רק מהכעס, לא למצוא את האשם באחר אלא למצוא פתרונות של הידברות, גם אם רבים מהם לא מיושמים. כשאני לא עסוק מהבוקר עד הערב בציפיות המופרכות שלי מעצמי ומאחרים, אני יכול לחיות בעוצמה גבוהה יותר.

וזו העבודה החשובה ביותר שיכלתי לבקש.

ביחד – שוב

אני כבר כמעט ולא כותב, וזה חבל. כפי שכבר הבנתי, הדרך שבה התודעה והזמן שלי עובדים השתנתה, ואני מוצא את עצמי הרבה פחות מסוגל לחוות את עצמי, להסתכל ולנתח ולהפיק שיעורים מפעימים על החיים, והרבה יותר עושה, זז ומגיב.

אני חושב שמדובר בהתפתחות חיובית.

ועדין, עבר כמעט חודש מאז יום ההולדת האחרון שלי, ואני מרגיש שהשנה, יותר מבדרך כלל, מדובר בתקופה משמעותית במיוחד.

כבכל שנה, חווית יום ההולדת שלי מזמנת לי רגעים קשים במיוחד. למרות שאני יודע שמדובר בסימון חברתי, ובמספר חסר משמעות, יש משהו במעבר הזה שלוחץ אותי לפינה; הידיעה שעוד שנה עברה, שיש כל כך הרבה טעויות שעשיתי, הזדמנויות שפספסתי – מעיקה עלי. אני מתבונן במראה ורואה עוד קמט, מעביר יד בשיערי ותופס עוד כמה שערות שנשרו.

הזמן חולף, מתקצר, לפחות עבורי.

והשנה, לכבוד המאורע הקשה, הופיעה אותה אישה משנה שעברה, שוב. גם בשנה שעברה היא ידעה להופיע וללחוץ במילותיה על כל הכפתורים שלי, לגרום לי להרגיש אשם, לבוא בדין וחשבון עם עצמי על הטעויות שלי, ולבכות. בכיתי הרבה. אבל הפעם היא הופיעה כפונקציה אחרת, חדשה. הרי בשנה שעברה הייתי מתנדב, עם זווית ראיה מסוימת, והשנה מיקמתי את עצמי במקום אחר לחלוטין. והיא הגיעה, הלכה אחרי, וראתה הכל. את כל ההסטות שלי, את כל ההסתרות, כל מה שאני לא רוצה להתמודד איתו.

וכך ביליתי את יום ההולדת שלי, בהר, בכפר, עם האישה הזאת שרואה עד לשד עצמותי, הולכת אחרי ומציבה בפני מראה קשוחה במיוחד. ובמראה ראיתי את עצמי כמו שאני שונא לראות: מפוחד, נקמן, קטנוני ובעיקר מיואש וחסר אונים. מכך שאני יכול לעזור לאנשים להשתנות, מכך שהם יכולים בכלל לבחור בזה. ראיתי איך המציאות והאנשים שסביבי, שעוררו בי זעם וחוסר סבלנות גדולים כל כך, היוו בסך הכל מראה לחוסר האמונה שלי.

ובדרכה, האינטנסיבית והלא מרפה, היא גרמה לי שוב לראות את זה. איזה ניצוץ קטן של תקווה, רגעים קטנים שבהם אחרים ואנחנו מצליחים להתעלות מעל כל המטענים וההרגלים שלנו ולבחור אחרת. "תאמין באדם" היא אמרה לי "או שתלך לעבוד עם חיות". אז לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי. לראות את האחרים כמו שהם באמת, ולא דרך המשקפיים העקומות של הציפיות שלי. לסלוח להם ולעצמי על כל הטעויות והמכשולים שבדרך, לתת לכל זה עוד הזדמנות.

ולהפתעתי – זה עבד. נכון, לא מדובר בתזוזות דרמטיות, אבל פתאום יכלתי שוב לראות דרך המסכות את מה שיש שם באמת, בהם ובי. ומתוך המתנה המדהימה הזאת נסעתי לבקר בישראל.

הו ישראל.

כמה אהבה וכמה פחד, כמה לחץ וכמה פגישות. אנשים שצצים מכל מקום, זמן שהולך ואוזל. לא היה לי קל שם, אני מודה, בודאי בהשוואה לקצב של נפאל, על כל המורכבויות שבו. אבל גם לשם, לקחתי איתי את האמונה המחודשת שהאישה הזאת הצליחה לעורר בי, וגם שם זכיתי לחוות רגעים של יופי ושל אהבה שלא העזתי להאמין שיכולים להתרחש באמת.

כשעמדתי מתחת לחופה של אחי, מנסה בכל כוחי לא להתעלף מרוב התרגשות, או כשראיתי אותו ואת אשתו הטריה מחזיקים אחד את השניה במהלך הערב, בעיניים עצומות ובחיוך תמים של אוהבים, הרגשתי כאילו החזה שלי עומד להתפוצץ. משהו בסיפור המשפחתי, בסיפור האישי שלי, לא איפשר לאמונה בכך שהמציאות יכולה לנוע גם אל הטוב להשתרש באמת.

אולי באמת כל מה שצריך זה להמשיך ולהאמין באדם, ואז דברים נפלאים יכולים לקרות. כשישבתי עם חבר בארץ, לקראת החזרה שלי לכאן, שאמר שאני סכריני ופשטני, הבנתי שמה שלא יקרה – איזשהוא תהליך עומק עובר עלי.

ואני מודה עליו.