מעברים

יש שלב כזה, במבנה של סיפורים ומיתולוגיות, שבו גיבורי הסיפור חוזרים מהעולם המיוחד, עם הפרס אחריו חיפשו; פרח לב הזהב, שיקוי הקסמים, החרב האגדית, הדבר שאותו הם מבקשים להביא חזרה אל ביתם החרב, אל האם החולה, משהו בעל ערך.

בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי חושב שוב ושוב אם יש לי משהו כזה, אם הבאתי משהו חזרה איתי מההרפתקה בינות הרי ההימלאיה, איזה כלי או ידע שיכולים להועיל לי ולאחרים, כאן בעולם הרגיל.

השבועות האחרונים בנפאל נדמו לתקופת חיים. בתוך הבליל החמים של אסונות הטבע והכאב הרב, מצאתי את עצמי מתמרן בין חברי לצוות, בין המתנדבים שהיו תחת אחריותי, בין שלל המשימות המרובות שהיה נדמה שאין להם סוף וגם בין הפחדים שלי. ולפעמים, באמצע הלילה, הייתי מתעורר מיוזע. כשליבי עוד פועם בחזי, הייתי מרגיש את האשמה מציפה אותי – על כך שלמרות כל מה שאני מנסה לעשות, אני ממשיך הלאה.

אני נוטש את נפאל, המקום שהיה לי לבית, ואת האנשים של הארץ הזו, דווקא בשעתם הקשה מכל.

אבל אז הייתי חוזר לישון, ואומר לעצמי שוב ושוב שעשיתי ואני עושה כל מה שביכולתי כדי לעזור, שהזמן שלי במקום המדהים הזה כמעט הסתיים, ושחשוב מכל – אני קיבלתי את ההחלטה שלי. אתם מבינים, עוד לפני שהאדמה רעדה, אני ידעתי שאני חייב להמשיך הלאה. המסע שהתחיל לפני יותר משנתיים, בהתפצלות לשניים, בספק גדול לגבי האהבה שלו ושלי, הגיע לסופו.

ואני בחרתי בו, ובחרתי בנו, וזאת בחירה שאני מתכוון לכבד.

ביקשתי מעצמי להותיר בעצמי סימנים: הרגלים של מדיטציה, התבוננות פנימית, לבחור לראות את הטוב ואת היופי בהזדמנויות שהחיים מזמנים לי, אפילו לתת קעקוע בבשרי. הכל כדי שאזכור את המקום ההוא, ומי שהייתי שם.

והימים חלפו במהירות, ובלי ששמתי לב מצאתי את עצמי פה, בישראל. ישראל החמה, ישראל המיוזעת, בעוד קיץ שמערב בתוכו פחד ואימה, לחץ ורוגע, מנוחה וריצה חסרת מעצורים אחרי משהו שלא תמיד ברור אם מישהו זוכר מה טיבו. קיוויתי לנוח כאן, לעצור ולהתמקד מחדש, להבין מה מחכה לי מעבר לשלב המעבר הזה. במקום ודאות מצאתי לרוב בלבול, שלי ושל סביבתי.

ולצד הבלבול גם המון יופי, רגעים כאלה שהכל פתאום נוגע. פתאום התחדדו לי המחירים והתמורות של הרצון שלי לחיות כמו נווד, נע ונד בין כאן ושם, חוזר ונוגע לרגע ואז שוב מתפוגג לתקופה. הלכתי ופגשתי אנשים רוחניים ואנשים גשמיים, אכלתי אוכל מדהים, פגשתי חברים בבתים חדשים, עם ילדים חדשים, אבל עם קרבה ישנה וטובה.

החיים קרו.

והנה, ממש עוד רגע, גם השלב הזה כאן, המעבר במסדרון שמוביל אל הדבר הבא, מסתיים לו. ושוב, רגע לפני שהבחירות שלי הופכות למציאות, לפני שאני נכנס בדלתות שאני מבקש בכל כוחי לפתוח, אני מוצא את עצמי משקשק מפחד. הפחד שהפעם אני עושה טעות מרה, שאני מוותר על מקום שבו הייתי משמעותי לאחרים ולעצמי בתמורה לאפרוריות ושגרה שוחקת. הפחד מכישלון ואכזבה.

ואז אני מסתכל עליו, על האיש שלי, זה שכבר הרבה שנים אני מתעקש לבחון, לקרב ולהרחיק, לבחור בו ולהתחרט. אני רואה את המבט שלו, ואני מבין שמשהו השתנה בי, איזו חתיכה של פאזל נפלה למקום. אחרי כל ההרים שטיפסתי, אנשים שחוויתי והמקומות שנכחתי בהם, בסוף אני רוצה להיות בבית.

והבית היא האהבה שלנו.

אבל אני כבר מכיר את הסיפור הפנימי שלי, יודע איך כל קווי העלילה מתפתלים, והדרמה עולה. לכן הפעם, מבוגר יותר ולמוד ניסיון, נקטתי בצעדים הנחוצים. כמו סופר מיומן, טמנתי לי מבעוד מועד פירורי לחם שיאירו את דרכי. מתוך רעידת האדמה והבלאגן הרב בנפאל של האביב האחרון, הצלחתי לחתום על חוזים של דירות, להרשם ללימודים, לקנות טבעות – ביטויים מעשיים של כוונה, של נכונות.

עשיתי את הצעדים האלה מפני שידעתי שהפחד יחכה לי. הוא תמיד מחכה, לכולנו. וכשאני עובר במסדרון שלו, במעבר בין עולמות וסיפורים, הוא לוחש לי במגוון קולות ומספר לי שכל מה שאי פעם עשיתי היה טעות, שאני לעולם לא אהיה מספיק טוב, מספיק אני. שהרגע הזה לא נכון, שהנתיב בו אני נע הוא נתיב של חורבן. שאני חייב לחזור אחורה.

ואת התקליט הזה אני מכיר, ואת הסיפור הזה שמעתי אלפי פעמים בעבר, וגם האמנתי לו. אבל הפעם משהו אחר, איזה מקום קצת מרווח שם בפנים, כזה שכבר יודע לעבוד עם מה שיש, ולהניח לבנה אחרי לבנה כדי לבנות את החדש בי. ומתוך החזון של אני של העבר, אני של ההווה מצליח להמשיך ולהתקדם, להמשיך ולהעמיק בבחירותיו ולהתמסר אליהם, אל החיים שאני בוחר בהם.

יש שלב כזה, במבנה של סיפורים ומיתולוגיות, שבו גיבורי הסיפור חוזרים מהעולם המיוחד, עם הפרס אחריו חיפשו; הדבר שאותו הם מבקשים להביא חזרה אל ביתם, אל העולם האמיתי, משהו בעל ערך.

אני חושב שהבאתי איתי משהו כזה, עבור עצמי. היכולת לומר לפחד – לא.

ולהמשיך במסע.