זהו, החלטתי ביני ובין עצמי - אני נשאר.
ולא קלה היתה הדרך אל ההחלטה. הפכתי בה לאורך הנסיעה הארוכה מהכפר אל העיר. עיקולים לא צפויים בדרך, החום המעיק שנשבר במטח גשם מפתיע ומהביל, המראה של ההימלאיה שמציצים לרגע מבין העננים, כל אלה היוו תפאורה לפינג פונג הפנימי של התודעה שלי. ברגע שהתחלתי לראות את היתרונות בפניה מסוימת בדרכי (הפנימית), מיד עלו בי הקולות והליחשושים שביקשו לשכנע אותי מדוע היא הטעות הנוראה ביותר, הבחירה השגויה ביותר שעשיתי בחיי. ואז, בנסיון אמיתי להבין את עצמי, ביקשתי את הפניה השניה, ומיד גם בתוכה נפתחו מגירות על פני מגירות של שאלות, ספקות, של פחד משתק ואיום.
ומה כבר קרה? מה כבר נדרשתי לעשות?
בסך הכל להחליט מה אני מעוניין לעשות עם השנה הבאה בחיי. אבל אני, במיטב המסורת, מתייסר ומתלבט על כל צעד, שופט כל מחשבה וכל רגש, מחפש סימנים בציפורים ובעלים, בסימנים דהויים של קפה על כוס; מה נכון עבורי? מה הלב שלי מבקש לומר לי? וברגעים האלה, של חוסר הודאות והביטחון, התודעה מבצעת להטוטים מדהימים באמת מסביבך. או במילים אחרות: כשאני לא מחליט, גם היקום שסביבי נמצא במצב של ערפל מוחלט.
שקלתי שוב ושוב את כל האפשרויות, את כל ההיתכנויות וההסתעפויות שאני יכול לראות, והגעתי כצפוי אל צומת סימטרית, דיכוטומית, ובה שתי דרכים בלבד - מימוש עצמי מול אהבה.
הרי זה הסיפור שאני מספר לעצמי לאורך כל החוויה כאן בשנה האחרונה, ברגעי המשבר והדוחק, וגם ברגעי היופי הבלתי-ניתן-להכלה; יצאתי למסע מיתולוגי בעקבות החלק החסר בי, אותו דבר בלתי מושג ובלתי ידוע שמעולם לא הצלחתי למצוא באופן מלא, לא בתוך העשיה המקצועית שלי, האינטרקציות שלי עם האנשים שמרכיבים את העולם החברתי שלי, אפילו בתוך משפחתי או הזוגיות שלי. תמיד משהו חסר לי, ואחרי תקופה ארוכה של להטיל את האחריות לחוסר הזה על אחרים, הבנתי שמדובר בדפוס פנימי.
וכך יצאתי אל הדרך.
והדרך, כדרכן של דרכים, הולכת ומסתיימת. בחלומותי הפרועים ביותר לא יכלתי להעלות על דעתי שאשרוד פה את משכה המלא של התוכנית שאליה הצטרפתי. בודאי שלא יכלתי לדמיין שאגיע למצב שבו אני מתלבט לקחת על עצמי את עול ההדרכה וההנחיה של קבוצה אחרת, חדשה, מלאה באנשים זרים. בחירה שתשאיר אותי כאן, בנפאל, לשנה נוספת. לאורך השנה הזו היה ברור לי שברגע שהזמן ייתם, אעשה את דרכי לישראל. ככל שהזמן עבר, והתבשלתי פעם אחר פעם בציר המהביל של רגשותי ומחשבותי, הלכה והתבהרה בפני הבחירה האחרת, המשמחת יותר - אני רוצה להיות עם האדם שאני אוהב. לחלוק עימו שוב את חיי, לאפשר לעצמי בחירה נטולת אגו והדר, ופשוט להיות לצידו, במקום שבו בחר להגשים את עצמו.
אבל כשהצומת הגיעה, הבחירה הפכה כמעט ובלתי אפשרית. איך אפשר להעמיד את היכולת שלך לנסות ולייצר עבורך משמעות בעשיה שלך בעולם לעומת האהבה שאתה חש למי שעימו אתה רוצה לצעוד, יד ביד, במשעולי החיים? לא הצלחתי למצוא פיתרון משביע רצון, לא דרך הגיון או אינטרסים וגם לא דרך נשימות עמוקות וממקדות.
אז פשוט החלטתי.
ומיד, כמו גל צונאמי אדיר, הציפו אותי אותם ספקות, לבטים, חרטה והאשמה עצמית שכבר תיארתי - ביתר שאת. מצאתי את עצמי מתגלגל במיטה, בחברה, אל מול הטבע או ברחובות העיר, בייאוש מוחלט. מה עשיתי? תחושת ההתכווצות, חוסר התוחלת, בודאי מבקשת ממני להבין שעשיתי את הבחירה הלא נכונה עבורי, נכון?
כהרגלו, הפציע אותו רגע של הבנה, אבל הפעם הוא היה חלש יותר מהרגיל, אורו מהבהב ונכבה תדירות. ברגעים מסוימים הצלחתי לתפוס את עצמי ולהבין שאני נוגע פה, מתוך ההתעקשות שלי לדחוף את עצמי אל הקצוות, בעצב חשוף שמחובר לשורש ההויה שלי; אני שונא להיות לבד. אני שונא לשלם מחיר על ההחלטות שלי. אני לא מאמין ביכולת שלי להוביל אחרים למקומות שמדויקים להם. אני מוותר על כל היכולות והפוטנציאל שלי וזורק את חיי לפח. אותן מחשבות ממש, שברגע של בהירות איפשרו לי להשתחרר מצינוק הסבל שלי רגע אחד ולראות את המניפולציות הפנימיות שמהתלות בי, ורגע לאחר מכן הן כבר הופכות לאמת מוחלטת שמשכנעת אותי למה הכל שגוי, עקום ונורא.
בסופו של דבר, גם זה עבר. עוד סערה נוספה לרשימה האינסופית שאני מנהל כאן, ודבר לא השתנה. היקום והעולם ימשיכו להסתובב בלעדי, גם החיים של האנשים שאני אוהב ומתקשה להיות רחוק מהם ימשכו כסדרם.
ואני אצטרך לבחור בבחירה שלי להישאר כאן בכל יום מחדש. לבחור בתיסכולים ובבירוקרטיה, לבחרו במתנדבים שלא תמיד אדע איך להתנהל מולם ומול עצמי, מול המרחק מכל מי שאני אוהב ואוהב אותי, בלנשום אוויר מלא פלסטיק שרוף בעיר או להיצלות בשמש המשוונית הלוהטת בכפר שבהרים, בלעמוד מול הפחדים שלי ולהצליח לעמוד בהם.
אני נזכר בנזיר הישראלי שמתגורר במנזר שממנו שבתי לאחרונה, ובשיחה שניהלנו בשעת צהריים נעימה, יושבים ובוהים מול ההרים הגבוהים שמקיפים את קטמנדו בעוד ענן של זיהום אוויר מכסה אותם: "אנחנו יושבים לעשות מדיטציה, נושמים ומתבוננים על כל מה שעולה בתוכנו לא כי אנחנו בורחים מהעולם" הוא אמר, ואני הקשבתי. "אנחנו מבקשים להכיר את עצמנו, כדי שנוכל לעמוד בחיים, לסלוח לעצמנו ולאחרים ולאהוב את כל זה יותר". ואותה שיחה, כמו גם הדפים שכתבתי במחברת שלי באותן שעות של התבוננות ושתיקה והמון בעבוע רגשי, הדהדו בי לאורך אותה נסיעה באוטובוס שבה ניסיתי להחליט מה אני רוצה.
כי בתוך התיעוד, בתוך הדפים שרשמתי לעצמי, מצאתי שוב את עצמי. מספר לעצמי כמה יפים החיים, וכמה מדהימים ומורכבים הם בני אדם. כתבתי לעצמי על כך שבכל צומת החלטה אחנו נאלצים לבחור בדברים מסוימים ולוותר על אחרים, וכמה כל זה מסובך וכואב. ובעיקר, הזכרתי לעצמי שלא משנה במה אבחר, מה שבאמת חשוב לי זה לדעת שאני יודע איך לבחור. שאני מוכן, אחת ולתמיד, לתת אמון בבחירות שלי, ביקום, בג'ה, במפלצת הספגטי המעופפת, ופשוט לנוע קדימה, להיות שלם עם עצם ההחלטה גם ברגעים שנדמה שהכל מלא בענני סערה כבדים שחוסמים לעד את השמש. להמשיך הלאה.
ושזו הדרך היחידה שאני מכיר להרגיש שיש משמעות לקיום שלי בעולם, למצוא את החלק החסר בי. לא בגלל בחירה כזו או אחרת, לא בגלל הדבר הזה או הדבר ההוא.
בגלל הגישה.
ולא קלה היתה הדרך אל ההחלטה. הפכתי בה לאורך הנסיעה הארוכה מהכפר אל העיר. עיקולים לא צפויים בדרך, החום המעיק שנשבר במטח גשם מפתיע ומהביל, המראה של ההימלאיה שמציצים לרגע מבין העננים, כל אלה היוו תפאורה לפינג פונג הפנימי של התודעה שלי. ברגע שהתחלתי לראות את היתרונות בפניה מסוימת בדרכי (הפנימית), מיד עלו בי הקולות והליחשושים שביקשו לשכנע אותי מדוע היא הטעות הנוראה ביותר, הבחירה השגויה ביותר שעשיתי בחיי. ואז, בנסיון אמיתי להבין את עצמי, ביקשתי את הפניה השניה, ומיד גם בתוכה נפתחו מגירות על פני מגירות של שאלות, ספקות, של פחד משתק ואיום.
ומה כבר קרה? מה כבר נדרשתי לעשות?
בסך הכל להחליט מה אני מעוניין לעשות עם השנה הבאה בחיי. אבל אני, במיטב המסורת, מתייסר ומתלבט על כל צעד, שופט כל מחשבה וכל רגש, מחפש סימנים בציפורים ובעלים, בסימנים דהויים של קפה על כוס; מה נכון עבורי? מה הלב שלי מבקש לומר לי? וברגעים האלה, של חוסר הודאות והביטחון, התודעה מבצעת להטוטים מדהימים באמת מסביבך. או במילים אחרות: כשאני לא מחליט, גם היקום שסביבי נמצא במצב של ערפל מוחלט.
שקלתי שוב ושוב את כל האפשרויות, את כל ההיתכנויות וההסתעפויות שאני יכול לראות, והגעתי כצפוי אל צומת סימטרית, דיכוטומית, ובה שתי דרכים בלבד - מימוש עצמי מול אהבה.
הרי זה הסיפור שאני מספר לעצמי לאורך כל החוויה כאן בשנה האחרונה, ברגעי המשבר והדוחק, וגם ברגעי היופי הבלתי-ניתן-להכלה; יצאתי למסע מיתולוגי בעקבות החלק החסר בי, אותו דבר בלתי מושג ובלתי ידוע שמעולם לא הצלחתי למצוא באופן מלא, לא בתוך העשיה המקצועית שלי, האינטרקציות שלי עם האנשים שמרכיבים את העולם החברתי שלי, אפילו בתוך משפחתי או הזוגיות שלי. תמיד משהו חסר לי, ואחרי תקופה ארוכה של להטיל את האחריות לחוסר הזה על אחרים, הבנתי שמדובר בדפוס פנימי.
וכך יצאתי אל הדרך.
והדרך, כדרכן של דרכים, הולכת ומסתיימת. בחלומותי הפרועים ביותר לא יכלתי להעלות על דעתי שאשרוד פה את משכה המלא של התוכנית שאליה הצטרפתי. בודאי שלא יכלתי לדמיין שאגיע למצב שבו אני מתלבט לקחת על עצמי את עול ההדרכה וההנחיה של קבוצה אחרת, חדשה, מלאה באנשים זרים. בחירה שתשאיר אותי כאן, בנפאל, לשנה נוספת. לאורך השנה הזו היה ברור לי שברגע שהזמן ייתם, אעשה את דרכי לישראל. ככל שהזמן עבר, והתבשלתי פעם אחר פעם בציר המהביל של רגשותי ומחשבותי, הלכה והתבהרה בפני הבחירה האחרת, המשמחת יותר - אני רוצה להיות עם האדם שאני אוהב. לחלוק עימו שוב את חיי, לאפשר לעצמי בחירה נטולת אגו והדר, ופשוט להיות לצידו, במקום שבו בחר להגשים את עצמו.
אבל כשהצומת הגיעה, הבחירה הפכה כמעט ובלתי אפשרית. איך אפשר להעמיד את היכולת שלך לנסות ולייצר עבורך משמעות בעשיה שלך בעולם לעומת האהבה שאתה חש למי שעימו אתה רוצה לצעוד, יד ביד, במשעולי החיים? לא הצלחתי למצוא פיתרון משביע רצון, לא דרך הגיון או אינטרסים וגם לא דרך נשימות עמוקות וממקדות.
אז פשוט החלטתי.
ומיד, כמו גל צונאמי אדיר, הציפו אותי אותם ספקות, לבטים, חרטה והאשמה עצמית שכבר תיארתי - ביתר שאת. מצאתי את עצמי מתגלגל במיטה, בחברה, אל מול הטבע או ברחובות העיר, בייאוש מוחלט. מה עשיתי? תחושת ההתכווצות, חוסר התוחלת, בודאי מבקשת ממני להבין שעשיתי את הבחירה הלא נכונה עבורי, נכון?
כהרגלו, הפציע אותו רגע של הבנה, אבל הפעם הוא היה חלש יותר מהרגיל, אורו מהבהב ונכבה תדירות. ברגעים מסוימים הצלחתי לתפוס את עצמי ולהבין שאני נוגע פה, מתוך ההתעקשות שלי לדחוף את עצמי אל הקצוות, בעצב חשוף שמחובר לשורש ההויה שלי; אני שונא להיות לבד. אני שונא לשלם מחיר על ההחלטות שלי. אני לא מאמין ביכולת שלי להוביל אחרים למקומות שמדויקים להם. אני מוותר על כל היכולות והפוטנציאל שלי וזורק את חיי לפח. אותן מחשבות ממש, שברגע של בהירות איפשרו לי להשתחרר מצינוק הסבל שלי רגע אחד ולראות את המניפולציות הפנימיות שמהתלות בי, ורגע לאחר מכן הן כבר הופכות לאמת מוחלטת שמשכנעת אותי למה הכל שגוי, עקום ונורא.
בסופו של דבר, גם זה עבר. עוד סערה נוספה לרשימה האינסופית שאני מנהל כאן, ודבר לא השתנה. היקום והעולם ימשיכו להסתובב בלעדי, גם החיים של האנשים שאני אוהב ומתקשה להיות רחוק מהם ימשכו כסדרם.
ואני אצטרך לבחור בבחירה שלי להישאר כאן בכל יום מחדש. לבחור בתיסכולים ובבירוקרטיה, לבחרו במתנדבים שלא תמיד אדע איך להתנהל מולם ומול עצמי, מול המרחק מכל מי שאני אוהב ואוהב אותי, בלנשום אוויר מלא פלסטיק שרוף בעיר או להיצלות בשמש המשוונית הלוהטת בכפר שבהרים, בלעמוד מול הפחדים שלי ולהצליח לעמוד בהם.
אני נזכר בנזיר הישראלי שמתגורר במנזר שממנו שבתי לאחרונה, ובשיחה שניהלנו בשעת צהריים נעימה, יושבים ובוהים מול ההרים הגבוהים שמקיפים את קטמנדו בעוד ענן של זיהום אוויר מכסה אותם: "אנחנו יושבים לעשות מדיטציה, נושמים ומתבוננים על כל מה שעולה בתוכנו לא כי אנחנו בורחים מהעולם" הוא אמר, ואני הקשבתי. "אנחנו מבקשים להכיר את עצמנו, כדי שנוכל לעמוד בחיים, לסלוח לעצמנו ולאחרים ולאהוב את כל זה יותר". ואותה שיחה, כמו גם הדפים שכתבתי במחברת שלי באותן שעות של התבוננות ושתיקה והמון בעבוע רגשי, הדהדו בי לאורך אותה נסיעה באוטובוס שבה ניסיתי להחליט מה אני רוצה.
כי בתוך התיעוד, בתוך הדפים שרשמתי לעצמי, מצאתי שוב את עצמי. מספר לעצמי כמה יפים החיים, וכמה מדהימים ומורכבים הם בני אדם. כתבתי לעצמי על כך שבכל צומת החלטה אחנו נאלצים לבחור בדברים מסוימים ולוותר על אחרים, וכמה כל זה מסובך וכואב. ובעיקר, הזכרתי לעצמי שלא משנה במה אבחר, מה שבאמת חשוב לי זה לדעת שאני יודע איך לבחור. שאני מוכן, אחת ולתמיד, לתת אמון בבחירות שלי, ביקום, בג'ה, במפלצת הספגטי המעופפת, ופשוט לנוע קדימה, להיות שלם עם עצם ההחלטה גם ברגעים שנדמה שהכל מלא בענני סערה כבדים שחוסמים לעד את השמש. להמשיך הלאה.
ושזו הדרך היחידה שאני מכיר להרגיש שיש משמעות לקיום שלי בעולם, למצוא את החלק החסר בי. לא בגלל בחירה כזו או אחרת, לא בגלל הדבר הזה או הדבר ההוא.
בגלל הגישה.
