סליחות

תמיד אפשר לבקש אותן, לא תמיד הן מתקבלות.

וכשנפלתי, נפלתי. לפעמים האמונה הברורה שלי בכך שמותר לנו לטעות וללמוד מהטעויות שלנו מתרסקת אל מול שרטוני המציאות. לפעמים אני מגלה, להפתעתי הרבה, שאותה מציאות מורכבת מאנשים שונים ממני, עם חוויית חיים אחרת משלי, ושבלי משים, אני והם נופלים אל הדפוסים העתיקים שלנו.

וסך הכל אני אוהב אותה, את העמיתה שלי שבה פגעתי כל כך. בודאי שלא התכוונתי שיקרה מה שקרה, ועדין – רגע של כעס חולף. אתם מכירים בודאי, איזה מבט קר מקרח, איזו נביחה נבזית. שום דבר שלא חוויתם בעבר, שלא למדתם לאורך חיים שלמים לענות לו, לעמוד מולו.

אבל היא לא למדה. אולי החיים לא זימנו לה את השיעור הזה, אולי היא פשוט בנויה אחרת; מה שלא יהיה, היא חוותה אותי באופן אחר לחלוטין ממה שאני חוויתי את עצמי. במקום הקורבן שאני תפסתי מעצמי, היא ראתה מפלצת מאיימת. והיא קרסה. אל הבכי והדרמה, וכל הקולות הפנימיים שלא משחררים אותה, אותי ואותנו מלהמשיך ולהתבוסס בדרמה הרגשית הזו.

ואני, שניסיתי להתנצל ולאחות, להחזיר את המצב לקדמותו ללא הועיל, הלכתי וחזרתי אל מקום שלא פגשתי מזה זמן רב מאוד. "דולף הוא הצדק", אני קורא לדמות הזו בחיבה; החלק הקר בי, שרואה את הדברים מלמעלה, פועל מתחושה אדירה של אחריות, מחשב את הדברים בצורה רחבה, ולעד מתחשבן עם עצמו ועם אחרים אל מול השלמות שבה הוא מצפה שכולם יפעלו – ושבה כולם, ובהם גם אני נכלל, כושלים מלעמוד.

אז ביליתי שעות רבות בלכעוס, בלשרטט גבולות ברורים עבורי ועבור אחרים, בלפלוט מילים חוצבות להבות על אחריות והבדלים תרבותיים, בלהט כל כך גדול שכמעט שכנעתי את עצמי. שיעורים ילמדו, לקחים ייושמו. כזה הוא הצדק, כזה הוא האור.

איזה פחד.

מזל שבלילה, כשביקשתי בשקט מעצמי ומחלומותיי שיספרו לי מה אני מפספס בכל זה, כיצד אוכל להבין מה עובר על אותה בחורה מסכנה שהתפרצה כמו סופה של רגשות, קיבלתי את המסר שלו הזדקקתי; התהפכתי במיטה בזמן שחזיונות על ביקורת ושפיטה, על עשרות דמויות אמיתיות ומדומיינות שעוברות מולי ומפנות אלי אצבע מאשימה, גרמו לי להתעורר בזיעה קרה ובדפיקות לב דרמטיות.

שוב שכחתי.

בלי משים, ומתוך האתגרים הרבים שאני עומד בהם בימים אלה, נעתי חזרה כל הדרך אל טקטיקת ההישרדות המקורית שלי, זו שעזרה לי לשרוד שנים רבות בעולם המוזר הזה – טקטיקת הניתוק הרגשי. שוב בחרתי לראות את העולם כולו, את כל הדברים המתחברים זה לזה, ולשכוח להרגיש משהו לאדם שעומד מולי, בעוד שאני מתגלגל בהחלטיות קדימה.

התחלחלתי באמת, איפה ההיפי החייכן ואוהב האדם שהפכתי להיות? 

הוא רק חלק ממך, לחשה לי חברה אוהבת, וחלק אחר ממך הוא אותו פסיכופט קר ויעיל שחזר לקדמת הבמה אחרי שנים שבהן הוא הורחק מחדר הבקרה של חוויית החיים שלך. אז נשמתי עמוק, והבנתי שאני יכול לבחור, שמה שלא יהיה – הדברים שונים היום משהיו. שוב נפלתי לבור הציפיות, אל זווית הראיה המצומצמת, הקורבנית. שוב אפשרתי לעצמי להכות ללא רחם באנשים סביבי, במתנדבים, בעמיתים לעבודה, מתרבויות שונות משלי וגם מזו שאני מגיע ממנה, בגלל שהכספית הקרה של הצדק שבה לזרום בעורקי.

אבל זה השיעור החשוב מכולם, שיעור שלמדתי בדם, ביזע, בצחוק ובדמע:  אני חייב לקבל את עצמי. אני חייב לחיות בשלום עם כל מה שקורה ועם כל מה שעולה, בי ומסביבי. על הגבס ששב לעטוף את כף רגלי, ועל חוסר הברירה אל מול המציאות שכופה עלי לטפס בכל יום עם קביים במעלה הגבעות של קטמנדו. על המתנדבים שלי שמסרבים להיכנס לכל מיני מגירות שהכנתי להם מבעוד מועד ובוחרים, רחמנא ליצלן, בדרכים משלהם להתמודד עם החוויה העוצמתית של החיים כאן.

ואני חייב לבקש סליחה, מעצמי, מאחרים, מכל מה שהדחקתי ומכל מה שאני לא אוהב בהם ובי. ולקבל את זה שעצם בקשת הסליחה לא מבטיח תמיד שיהיה אפשר להשיב את הדברים לסדרם הישן, ושזו בכלל לא המטרה. 

אולי אין בכלל מטרה מוגדרת, אולי עדיף לנוע כך דרך חיים בעולם הזה. ומכאן שפעולת בקשת הסליחה עומדת בפני עצמה - היא נובעת מהיכולת להתבונן, לשאול, ולקבל את העובדה שאני ממשיך כל הזמן ללמוד, ושהשיעורים, מסתמן, לעולם לא יגמרו. שאני לא תמיד יודע, ובודאי שלא תמיד צודק. אבל שאני מוכן, באמת ובתמים, לנסות ולהרגיש את כל זה, על כל המשתמע מכך.

ועל כך – אני מוכן לחתום.

שאני גל, אל ארץ חלומי

אני לא יודע אפילו איך להתחיל; איך מסכמים תקופה כל כך משמעותית, מדהימה, נוראית, ועוד כל מיני מילים מקריות, שאארוז יפה בתוך משפטים ופסקאות שיתנו לכל זה ערך?

כנראה שלא מסכמים אם כך.

רק ממשיכים הלאה.

בשבועות האחרונים הרגשתי שאני נמרח ונמתח, כמו אסטרונאוט שטס במהירות האור אל יעד לא ידוע. בהתחלה, הייתה ישראל. לפני שהספקתי להבין מה אני מרגיש כלפי המקום שאני עוזב, מצאתי את עצמי פוסע ברחובות תל אביב.

בום. ולא מהסוג החביב שמוצאים בסרטים מצויירים.

כמו איזו בדיחה קוסמית, הגעתי בעיצומה של מלחמה, שהרגישה לי חייזרית כמעט כפי שהיא הרגישה מוכרת מתמיד. סביבי, כל האנשים האהובים עלי, אליהם התגעגעתי כל כך, מתרוצצים מבוהלים, מיואשים, בין סירנה לסירנה. ומדי פעם, כששכך זעמה של האזעקה, הם הרשו לעצמם לדבר איתי, לספר לי על הקושי במקום הזה, על הפחד ששולט בכיפה. מימין ומשמאל, הסיפורים שלהם לא הרגישו לי כל כך שונים זה מזה. מדי פעם שאל אותי מישהו, כבדרך אגב, מה בעצם עשיתי שם, במדינה המצחיקה אי שם בהרים, ולמה לעזאזל אני חוזר לשם.

כי בזה בחרתי, השבתי, וקיוויתי שהבלבול שהציף אותי איננו מורגש.

איפהשהוא לקראת אמצע הביקור המהיר וההזוי, שכלל בין מתקפה למתקפה גם מפגשים משמחים ומעטים מנשוא, משהו התחיל להשתנות בתוכי. אולי נסחפתי עם האווירה הכללית, אולי הרגשתי לעצמי להתחבר שוב לכל הטרדות והסיבוכים שהם מנת חלקנו בארץ המסובכת הזו. מה שלא יהיה - פתאום הקצתי מתחושת המצור שלכדה אותי מהרגע שרגלי דרכה בישראל.

שוב יכלתי לראות כמה מדהים שם, וכמה אנשים מיוחדים המקום המורכב הזה מצליח להוציא תחת ידיו. הבנתי כמה התברכתי, ובפי עמד איזה טעם כזה - חמוץ-מתוק - של פרידה מחודשת. היתה שם משפחה, וזוגיות, חברויות ומנהגים, שאת רבים מהם הייתי בטוח במהלך השנה האחרונה שדמיינתי. שמעולם לא היה אבוקדו רך וטעים, או חיבוק של אהבה בלתי מותנית או אפילו ערסל נעים תחת עץ, כזה שאפשר לישון בו שינה קלה, כשהשמש שוקעת בים.

והשמש ששוקעת בים.

היתה בתוך כל הכאוס הזה, הפנימי והחיצוני, איזו תחושה של השלמה. השלמה עם המצב בישראל, השלמה עם הבחירה שלי לעשות עבורה ועבור עצמי במקום אחר (לעת עתה), השלמה עם אנשים והפחד שלהם, ומה שפחד גורם לאנשים לעשות ולומר. היו רגעים של חסד אמיתי, כשהבנתי שהתבגרתי, בכל זאת, בשנה החולפת; אני כבר לא כועס, אני כבר לא נוטר טינה, אני לא מחשב חישובים. אני באמת לא יודע לאן העתיד יוביל אותי, אבל אני סומך על עצמי שאני בדרך אל היעד הנכון, ובעיקר באופן הנכון.

ומתוך ההשלמה, שוב מעבר מהיר, בלתי נתפס, אל השלב הבא. ומהו השלב הזה? עוד אין לי מילים להגדיר, בעיקר כי ימי ארוכים ולילותי קצרים, מלאים בדאגה לאחרים, בעשיה ונתינה עבורם. כתבתי להורי, לפני כמה ימים, שאני מרגיש כאילו עכשיו יש לי פרספקטיבה מעניינת לחוויה שהם עברו איתנו, לאורך החיים. לא הייתי ילד פשוט, וגם לא נער קל - הייתי מרוכז בעצמי. והנה, אני פתאום רואה את הדברים מהצד השני; איך כל מבט וכל תזוזה, איך כל ביקורת וכל צער שעולה בהם ומהם, מרעיד אותי עד עמקי נשמתי. מניע אותי מצד לצד ומייסר אותי באשמה ובתחושה משתקת של אחריות.

וגם פה, השיעורים מהירים, נחרצים. אני חייב לשים גבולות, אם לא עבורי אז עבור אותם אחרים, שכעת נמצאים תחת אחריותי. לא יכלתי שלא לחשוב על המקום בו ביקרתי לרגע, הבית ההיסטורי, שהיה נדמה ברגעים שהייתי שם לאיזור אסון. לא פיזי כמובן, אלא רגשי. כאילו כל הסכרים שהגנו עלינו במשך שנים נפרצו, ודרכם זרמו החוצה השנאה, האלימות ואותו פחד ארור שיושב בבסיס כל כך הרבה מהחוויות שלנו. והמים הציפו, וכפי שנראה כעת - נסוגו.

ואני גיליתי, לשמחתי, שיש לי סירה.

בין המיצרים

אני מסתכל סביבי, והכל צומח. ההרים, שרק לפני שבועות ספורים נדמו למדבריות חסרי תקווה, הפכו את עורם, ומכל מקום אפשרי בוקע לו איזה עשב רענן וירוק, ענף חדש, פרח ריחני.

התחלפה לה עונה. עוד אחת.

בעודי מסתכל, אני מטלטל מצד לצד. כאלה הן הנסיעות בג׳יפים המיושנים במעלה ומורד הכפרים שבהם גרנו - מפנקות.

קשה לי להפנים שאני כבר מדבר וחושב על החוויה הזו בזמן עבר. איך חלפו להם עשרה חודשים, כמעט מבלי להבחין, עונות באו והלכו, אנשים נכנסו לחיי ויצאו? החיים כל כך תמוהים באופן הזה שבו הכל נע כל הזמן קדימה, בלי הפסקה ורחמים, קדימה. ולכל דבר יש סוף, ואז התחלה חדשה של דבר אחר.

אבל המעברים תמיד מאתגרים אותי; המעבר בין ישראל לנפאל, או הנסיעות התכופות (שנכון יותר להגדיר אותן: מעברים בין מימדיים) בין קטמנדו חזרה אל הכפרים. לפקוח עיניים מול פסגות אפופות עננים, לרק כדי להוריד אותן ולבהות במשך שעה בטלפון שלי, שמספר לי על חיים של אנשים אחרים, רחוקים עד כאב ממני.

הייתי רוצה לספר לעצמי כמה למדתי, וכמה גדלתי, אבל אני לא בטוח שהרשימות האלה הן מה שבאמת מעצים אותי.

אלה בני האדם שאני זוכה לפגוש על הדרך, שמרגשים אותי עד דמעות. ובשבועות האחרונים, ככל שהסוף הדמיוני הלך ותפס צורה מאיימת ומאוד מוחשית, קיבלתי אינספור הזדמנויות להיזכר באמיתה הזאת, להרגיש אותה, כמו גם את החרטה על כך שאני מאפשר לעצמי לשכוח אותה.

המתנדבים הנפאלים שעבדו לצידנו השנה, אלה שבקושי פצו את פיהם כשפגשנו אותם, נפרדו מאיתנו אחרים. אני לא יכול לשים את האצבע על השינוי שהם עברו, או על סיבה מרכזית למה שהתרחש; אולי זה היה האתגר, גם עבורם, של החיים בכפר, או המפגש עם הזרים המוזרים האלה שהגיעו מארצות אחרות עם נוירוזות, תוכניות ושאיפות.

אנשי הכפר, שבהתחלה התייחסו אלינו בחשדנות, כיאה לחבורת החייזרים שבוודאי הם ראו בנו, התרככו בהדרגה. כשהגיעה העת להיפרד מהם, בין דמעות וחיוכים, פתאום הבנתי עד כמה חשוב לראות אנשים, ועד כמה עצם החוויה הזאת איפשרה גם להם וגם לנו לצמוח ולהתבגר.

כשסעדנו את ליבנו בפעם האחרונה עם המשפחה שבביתה התגוררנו, ניסינו להסביר לבתם הבכורה על כך שבארצי, המקום אליו אני נוסע בקרוב, מתחוללת מלחמה. היא הסתכלה עלי לרגע, לא מבינה, ואז חייכה את החיוך הקשוח שלה והפטירה: ״במי הם נלחמים? ועם מה? חרבות?״

נפאל. 

ממלכה מלאת סתירות והומור עצמי, סבל ועוני, ואנשים שמאמינים שאי שם, בארץ הדמיונית ממנה הגעתי, עוד נלחמים עם חרבות. ברגעים כאלה לא קשה להבין למה החלטתי להמשיך ולסייע לאחרים לחוות אותה ואת עצמם בה, בשנה הקרובה.

המתנדבים הבינלאומיים, עיניהם נשואות אל השלב הבא, הגיבו במגוון צורות ודרכים, כיאה לאסופה ההטרוגנית שהיינו.

היינו.

ביום האחרון שבו תיפקדנו כקבוצה, ישבנו יחד בספריה, שבה ישבנו פעמים רבות מספור השנה. התבקשנו להציג אחד בפני השני והשלישית פרוייקטים אישיים שיסכמו את החוויה שלנו. היו שם שיר וסרט, מצגת על נשים שנגעו באחת מאיתנו, ותמונות של אנשים ששותים ממי נביעה. היו קלפים שמישהי הכינה, עם תמונות שייצגו עבורה רגשות שונים, והיה אחד שביקש להציג את המסע שלו דרך הארכיטיפים של יונג ונרטיבים מיתולוגיים.

קבוצה צנועה של אנשים.

התבוננתי עליהם, וניסיתי להרגיש אותם. בפעם האחרונה, בהזדמנות היחידה שנותרה לי, לחוות אותם מבלי לשפוט, מבלי לקטלג ולכעוס ולהתאכזב. וכך יכולתי לראות אותם, כמו שהם באמת; אנשים בעולם, שמחפשים דרך לתרום לו ולהפוך אותו למקום טוב יותר, שאיפשרו לעצמם לנוע אל תוך הרפתקאה ואתגרים והמון חוסר ודאות.

אנשים אמיצים.

ואהבתי אותם באותו רגע, ונפרדתי מהם, ביני ובין עצמי. בשעות ובימים שעברו מאז, המשכנו כמובן לבלות זמן ביחד, אבל מצאתי את עצמי כבר עמוק בתוך המעבר. משחרר את ההווה שהולך ומאיץ אל סיומו של שלב, סופה של תקופה. 

ביקשתי מעצמי איזו תובנה גבוהה, איזה משפט חורץ להבות שיסכם עבורי את כל זה: רגעים של פלא על צלע הר, נפאלית צעירה שמקיאה עלי אטריות באוטובוס, אינספור ריבים ולחצים, שיחות של משמעות, תינוק טיבטי שהחיוך שלו יכול להמיס את קרחוני הקוטב - ולא מצאתי.

רק בקשה אחרונה, של מי שתדריך איתי בשנה הבאה, נחקקה במוחי היום, יומנו האחרון כאן. ״לא משנה מה עברתם כאן, קחו אתכם את הטוב״ היא אמרה והתבוננה על כולנו בעיניה החומות, חיוכה הצחור בוהק כמו פרסומת למשחת שיניים. ״קחו את הזיכרונות הטובים, של חיוכים ושמחה, ותהיו מאושרים בכל מה שתעשו״.

כל כך קל עבורי, המערבי שנושא בתוכו שיעורים של חיים בעולם ציני ומורכב לכאורה, לפטור בקשה כזאת בתור משאלת לב ילדותית של נפאלית תמימה. אבל כשהיא התבוננה עלינו וביקשה, בכל כנותה, שנמשיך הלאה מתוך הטוב, לא יכולתי שלא להתרגש.

אולי בעצם, זו הבחירה שיכולה לשחרר את כולנו מהשדים והמשאות שאנחנו נושאים דרך קבע על גבנו.

תודה לך נפאל, לא האמנתי שמקומות וחוויות כאלה אפשריים. נתראה בשנית בקרוב, ועל אף הפחד מהלא ידוע, מכך שאני עובר לתפקיד אחר ומלא באחריות, חששות וציפיות, אני יודע שאוכל לו, הרבה בזכות השנה האחרונה.

וזו בעיני - חוויה משמעותית.

הצעד הבא

זהו, החלטתי ביני ובין עצמי - אני נשאר.

ולא קלה היתה הדרך אל ההחלטה. הפכתי בה לאורך הנסיעה הארוכה מהכפר אל העיר. עיקולים לא צפויים בדרך, החום המעיק שנשבר במטח גשם מפתיע ומהביל, המראה של ההימלאיה שמציצים לרגע מבין העננים, כל אלה היוו תפאורה לפינג פונג הפנימי של התודעה שלי. ברגע שהתחלתי לראות את היתרונות בפניה מסוימת בדרכי (הפנימית), מיד עלו בי הקולות והליחשושים שביקשו לשכנע אותי מדוע היא הטעות הנוראה ביותר, הבחירה השגויה ביותר שעשיתי בחיי. ואז, בנסיון אמיתי להבין את עצמי, ביקשתי את הפניה השניה, ומיד גם בתוכה נפתחו מגירות על פני מגירות של שאלות, ספקות, של פחד משתק ואיום.

ומה כבר קרה? מה כבר נדרשתי לעשות?

בסך הכל להחליט מה אני מעוניין לעשות עם השנה הבאה בחיי. אבל אני, במיטב המסורת, מתייסר ומתלבט על כל צעד, שופט כל מחשבה וכל רגש, מחפש סימנים בציפורים ובעלים, בסימנים דהויים של קפה על כוס; מה נכון עבורי? מה הלב שלי מבקש לומר לי? וברגעים האלה, של חוסר הודאות והביטחון, התודעה מבצעת להטוטים מדהימים באמת מסביבך. או במילים אחרות: כשאני לא מחליט, גם היקום שסביבי נמצא במצב של ערפל מוחלט.

שקלתי שוב ושוב את כל האפשרויות, את כל ההיתכנויות וההסתעפויות שאני יכול לראות, והגעתי כצפוי אל צומת סימטרית, דיכוטומית, ובה שתי דרכים בלבד - מימוש עצמי מול אהבה.

הרי זה הסיפור שאני מספר לעצמי לאורך כל החוויה כאן בשנה האחרונה, ברגעי המשבר והדוחק, וגם ברגעי היופי הבלתי-ניתן-להכלה; יצאתי למסע מיתולוגי בעקבות החלק החסר בי, אותו דבר בלתי מושג ובלתי ידוע שמעולם לא הצלחתי למצוא באופן מלא, לא בתוך העשיה המקצועית שלי, האינטרקציות שלי עם האנשים שמרכיבים את העולם החברתי שלי, אפילו בתוך משפחתי או הזוגיות שלי. תמיד משהו חסר לי, ואחרי תקופה ארוכה של להטיל את האחריות לחוסר הזה על אחרים, הבנתי שמדובר בדפוס פנימי.

וכך יצאתי אל הדרך.

והדרך, כדרכן של דרכים, הולכת ומסתיימת. בחלומותי הפרועים ביותר לא יכלתי להעלות על דעתי שאשרוד פה את משכה המלא של התוכנית שאליה הצטרפתי. בודאי שלא יכלתי לדמיין שאגיע למצב שבו אני מתלבט לקחת על עצמי את עול ההדרכה וההנחיה של קבוצה אחרת, חדשה, מלאה באנשים זרים. בחירה שתשאיר אותי כאן, בנפאל, לשנה נוספת. לאורך השנה הזו היה ברור לי שברגע שהזמן ייתם, אעשה את דרכי לישראל. ככל שהזמן עבר, והתבשלתי פעם אחר פעם בציר המהביל של רגשותי ומחשבותי, הלכה והתבהרה בפני הבחירה האחרת, המשמחת יותר - אני רוצה להיות עם האדם שאני אוהב. לחלוק עימו שוב את חיי, לאפשר לעצמי בחירה נטולת אגו והדר, ופשוט להיות לצידו, במקום שבו בחר להגשים את עצמו.

אבל כשהצומת הגיעה, הבחירה הפכה כמעט ובלתי אפשרית. איך אפשר להעמיד את היכולת שלך לנסות ולייצר עבורך משמעות בעשיה שלך בעולם לעומת האהבה שאתה חש למי שעימו אתה רוצה לצעוד, יד ביד, במשעולי החיים? לא הצלחתי למצוא פיתרון משביע רצון, לא דרך הגיון או אינטרסים וגם לא דרך נשימות עמוקות וממקדות.

אז  פשוט החלטתי.

ומיד, כמו גל צונאמי אדיר, הציפו אותי אותם ספקות, לבטים, חרטה והאשמה עצמית שכבר תיארתי - ביתר שאת. מצאתי את עצמי מתגלגל במיטה, בחברה, אל מול הטבע או ברחובות העיר, בייאוש מוחלט. מה עשיתי? תחושת ההתכווצות, חוסר התוחלת, בודאי מבקשת ממני להבין שעשיתי את הבחירה הלא נכונה עבורי, נכון?

כהרגלו, הפציע אותו רגע של הבנה, אבל הפעם הוא היה חלש יותר מהרגיל, אורו מהבהב ונכבה תדירות. ברגעים מסוימים הצלחתי לתפוס את עצמי ולהבין שאני נוגע פה, מתוך ההתעקשות שלי לדחוף את עצמי אל הקצוות, בעצב חשוף שמחובר לשורש ההויה שלי; אני שונא להיות לבד. אני שונא לשלם מחיר על ההחלטות שלי. אני לא מאמין ביכולת שלי להוביל אחרים למקומות שמדויקים להם. אני מוותר על כל היכולות והפוטנציאל שלי וזורק את חיי לפח. אותן מחשבות ממש, שברגע של בהירות איפשרו לי להשתחרר מצינוק הסבל שלי רגע אחד ולראות את המניפולציות הפנימיות שמהתלות בי, ורגע לאחר מכן הן כבר הופכות לאמת מוחלטת שמשכנעת אותי למה הכל שגוי, עקום ונורא.

בסופו של דבר, גם זה עבר. עוד סערה נוספה לרשימה האינסופית שאני מנהל כאן, ודבר לא השתנה. היקום והעולם ימשיכו להסתובב בלעדי, גם החיים של האנשים שאני אוהב ומתקשה להיות רחוק מהם ימשכו כסדרם.

ואני אצטרך לבחור בבחירה שלי להישאר כאן בכל יום מחדש. לבחור בתיסכולים ובבירוקרטיה, לבחרו במתנדבים שלא תמיד אדע איך להתנהל מולם ומול עצמי, מול המרחק מכל מי שאני אוהב ואוהב אותי, בלנשום אוויר מלא פלסטיק שרוף בעיר או להיצלות בשמש המשוונית הלוהטת בכפר שבהרים, בלעמוד מול הפחדים שלי ולהצליח לעמוד בהם.

אני נזכר בנזיר הישראלי שמתגורר במנזר שממנו שבתי לאחרונה, ובשיחה שניהלנו בשעת צהריים נעימה, יושבים ובוהים מול ההרים הגבוהים שמקיפים את קטמנדו בעוד ענן של זיהום אוויר מכסה אותם: "אנחנו יושבים לעשות מדיטציה, נושמים ומתבוננים על כל מה שעולה בתוכנו לא כי אנחנו בורחים מהעולם" הוא אמר, ואני הקשבתי. "אנחנו מבקשים להכיר את עצמנו, כדי שנוכל לעמוד בחיים, לסלוח לעצמנו ולאחרים ולאהוב את כל זה יותר". ואותה שיחה, כמו גם הדפים שכתבתי במחברת שלי באותן שעות של התבוננות ושתיקה והמון בעבוע רגשי, הדהדו בי לאורך אותה נסיעה באוטובוס שבה ניסיתי להחליט מה אני רוצה.

כי בתוך התיעוד, בתוך הדפים שרשמתי לעצמי, מצאתי שוב את עצמי. מספר לעצמי כמה יפים החיים, וכמה מדהימים ומורכבים הם בני אדם. כתבתי לעצמי על כך שבכל צומת החלטה אחנו נאלצים לבחור בדברים מסוימים ולוותר על אחרים, וכמה כל זה מסובך וכואב. ובעיקר, הזכרתי לעצמי שלא משנה במה אבחר, מה שבאמת חשוב לי זה לדעת שאני יודע איך לבחור. שאני מוכן, אחת ולתמיד, לתת אמון בבחירות שלי, ביקום, בג'ה, במפלצת הספגטי המעופפת, ופשוט לנוע קדימה, להיות שלם עם עצם ההחלטה גם ברגעים שנדמה שהכל מלא בענני סערה כבדים שחוסמים לעד את השמש. להמשיך הלאה.

ושזו הדרך היחידה שאני מכיר להרגיש שיש משמעות לקיום שלי בעולם, למצוא את החלק החסר בי. לא בגלל בחירה כזו או אחרת, לא בגלל הדבר הזה או הדבר ההוא.

בגלל הגישה.

מכונת הכביסה

אני לא אוהב פרידות, מי שמכיר אותי ודאי יספר.

והנה, החיים בשיא האירוניה שבהם, מזמנים לי עוד אחת, משמעותית ומאיימת - ממש בקרוב. איכשהוא, בלי שאשים לב, הזמן חלף עבר לו, חוויות הצטברו, כעסים נבנו ונפרקו, העונות התחלפו במהירות מעל העמק, בכפר שכוח האל על ההר בנפאל. עוד רגע, ממש מעבר לפינה, ממתינה לי סופה של החוויה הנוכחית, ומעבר לה מתגבשת חוויה אחרת שאותה אני עדין לא מסוגל לראות.

ובגלל שאני לא מתמודד היטב עם פרידות ועם סופים, הרגשתי את חוסר האונים שלי משתלט עלי. מבחירה כמובן, הכל מבחירה. מרצוני החופשי, והבחירה שלי להאמין לאמונות הלא נכונות, איפשרתי לעצמי ליפול; אל כל החשקים שלי, אל כל הבורות, כל ההתמכרויות שאני כל כך אוהב ושונא באותה הנשימה, חוסר סבלנות לסביבתי, התעלמות לפרקים מהמטלות שלי ומהיעדים שהצבתי לעצמי בעולם, חלומות באספמיה. ומעל הכל, בוערת בחשיכה הפנימית הגוברת, התחושה החוזרת-לעד-הזו שמספרת לי ששום דבר שאני לא עושה לא שווה, שאין לי משמעות או מהות בעולם.

וכך זה המשיך, עוד יום ועוד שעה, עוד סיגריה ועוד דרמה רגשית מטלטלת. שוב ושוב ושוב, ואני נע בין רגעים של חסדר ויופי, שבהם לרגע הכל נראה שוב הגיוני, חזרה אל מכונת הכביסה הרגשית שהיא החוויה שלי את החיים - מרטיבה, סוחטת, מערבבת, מייבשת. אין הרבה אור במקומות האלה, אין הרבה חמלה, בודאי שלא לעצמי. רק המון ייאוש וכעס, שלרוב מופנים כלפי האנשים הקרובים אלי, שמנסים בדרכם לסייע לי (ולעולם לא מצליחים כמובן), ונראטיב חוזר ושחוק ששואל:"למה בכלל כל זה נחוץ?"

החיים האלה, כוונתי.

ואז, בהברקה של רגע, החלטתי שאני נוסע למנזר. אני לא יודע לגמרי למה החלטתי שאני נוסע לשם, פודה את עשרת ימי החופשה שכבר ויתרתי עליהם, אבל עשיתי הכל כדי לכבול את עצמי בשלשלאות לחוויה הזו - התקשרתי, הזמנתי מקום, שילמתי. וכמו שכל רומני טוב יודע - אם כבר שילמת מכספך הקדוש, תלך גם תלך.

אז נסעתי אל המנזר, ושם בין שיעור על מהות החיים בסמסארה, הקיום המחזורי של הסבל שבו כל הנשמות התבוניות מתגלגלות בהתאם לקארמה שלהן, מפגש עם בלונדיניות ובלונדינים חביבים ממבחר מדינות אירופה המרכזית והצפונית, טיולים ארוכים ומלאי שמש בגנים מטופחים שלא ידעתי שקיימים במדינה הזו - מצאתי שוב את עצמי.

ואיזו הזיה העצמי הזה, אם הוא בכלל קיים. בודהיזם, למי מאיתנו שלא מכיר, היא פילוסופיית חיים פרדוקסאלית למדי; אנחנו לא אמיתיים, אבל אסור לנו לשגות באמונה שהעובדה הזאת אומרת שאנחנו לא קיימים, אנחנו מתמכרים לחוויות החושיות שלנו ונאחזים בהן, חושבים בשיגיונותינו שהן מסבות לנו אושר כשההיפך הוא הנכון, ולבסוף מקדשים את האמונה המוטעית שלנו בכך שיש בתוכנו איזה עצמי, איזה אני אמיתי שאנחנו צריכים להוקיר יותר מאת האחרים, ובכך גוזרים על עצמנו חיים של אבדון וסבל המתמשכים עד אינקץ וכלזמן.

אכן, אמונה קלילה ומלאת הומור.

אבל בכל זאת, ישבתי המון. במשך עשרה ימים התבוננתי לתוכי, על הדרך שבה אני מגיב לדברים, לרוב ללא שום מחשבה מודעת מראש או תוך כדי מעשה. ראיתי אינספור ריבים, אינספור שקרים, מעשים של חמלה ויופי שאחרים עשו עבורי. השמיים של תודעתי הלכו והצטללו, כאילו עברה בהם סופה אלימה במיוחד. הבנתי שיש לי נטיה, בתור רב אמן של שקרים וסיפורים, לטוות את הסיפורים המוצלחים והמשכנעים ביותר עבורי. וכמו ילד קטן עם עיניים פעורות, אני מאמין להם. 

אבל הגלים המשיכו לנוע בתוכי. אין מנוחה, גם לא במנזר הבודהיסטי. אבל מתוך ההתבוננות, מתוך הנשימה והריכוז, הצלחתי לראות את הסיבה לכך שאני בורח מהתמודדות עם הדברים שקורים לי בהווה, עם החוויות שאני חווה ממש עכשיו. מעולם לא למדתי להתבונן עליהן. הייתי עסוק תמיד בכל הזמנים והמקומות האחרים מלבד אלה שבהם אני נמצא.

עצמאות. איזו מילה מוזרה, איזה קונספט חדשני. חשבתי שיצאתי לעצמאות מהדפוסים שלי כשנסעתי לכאן ויצאתי מעצמי, או כשעברתי מקטמנדו אל הכפר, כשהכרחתי את עצמי לעבוד על פרויקטים גם כשאזלו לי האמונה והכוח. ותוך שהעסקתי את עצמי המנזר במטלות רפטטיביות ומשמימות, ניגוב שולחנות אחרי הארוחות או הליכה בהילוך איטי יחד עם חברי לקבוצה לאורך הדרך שמקיפה את המנזר, הבנתי שמעולם התשובה לא הייתה בחוץ.

כי גם לפני הנסיעה לנפאל, או היציאה מהארון, או סיום הלימודים, או העזיבה את בית ההורים, הבר מצוה שלי, סיום כיתה א', תמיד היה איזה רגע שחשבתי בו שאני משתחרר, סוף סוף יוצא מעצמי. אבל זו רק אשליה, זמנית ומתוקה, שאחריה ממתין המדרון הקוצני של ההתפכחות.

כולנו מתקיימים בתוך עצמנו, על כל מה שזה אומר. ולכולנו אין ברירה אלא למצוא את הדרך האישית שלנו להתמודד עם התנועה התמידית שלנו מסביב לעצמנו. עם קצת מודעות ונשימה, זה אפילו מרגיש קצת כמו איזה בדל של משמעות. אותה משמעות שמרגישים באמת רק כשיוצאים מהמקום הזה של התובנות וחוזרים להתנגש ולתקשר עם העולם, בתקווה בפחות אלימות, עם חמלה וסליחה גדולות יותר, כלפי אחרים וכלפי עצמי.

אין סכנה שאהפוך לנזיר בודהיסטי, לפחות לא בזמן הקרוב. אבל בימים שלי במנזר קיבלתי בחזרה את המתנה הנדירה של היכולת לראות בבהירות, קודם כל ובעיקר פנימה.

וזו כבר סיבה לחגיגה.

מסביב לשולחן

כבכל שנה,  כשמגיע הזמן שבו כולנו מתכנסים, בישראל ובגולה, וקוראים את סיפור היציאה של עמנו מעבדות לחירות, אני מוצא את עצמי חוזר למצרים.

אפילו בתור ילד, תמיד הרגשתי מוזר ותלוש, מסביב לשולחן הסדר, כשחשתי אמפתיה אדירה למצרים. בזמן שסביבי התרכזו הנוכחים בחציית הים ובהתזת מי מלח מצלחת הסדר, בשירת ״דיינו״ ובמרדף מטורף אחרי האפיקומן, אני התבוננתי על העיטורים המצריים ושקעתי ברחמים אדירים על פרעה.

תמיד אהבתי לקחת את הצד של האנדרוגים.

היום, כשאני נדרש לזקק את המשמעות הנוכחית של סיפור יציאת מצרים עבורי, אני בעיקר מוצא את עצמי חושב על הסמליות ששזורה בו, שרלוונטית גם לחוויה הנוכחית שלי, כאן בנפאל.

הרי עבורי כל סיפור, קטן כגדול, איכשהוא מסמל את התנודות הפנימיות והתגובות הרגשיות שהן חלק ממנת חלקנו כיצורים אנושיים.

ובסיפור הזה, כולם היו עבדים.

בני ישראל, כמובן, עמלו בפרך בבניית פירמידות נשגבות, ובהעמדת צאצאים זכרים שיצאו לשחיה במימי הנילוס הצוננים. אבל נדמה לי שדווקא מצבם היה טוב יותר משל שאר גיבורי הסיפור - הם סבלו סבל רב, אבל המשיכו להאמין בהצלה-של-הרגע-האחרון, באל אוהב ורחום שיושיע אותם ממציאות חייהם הנוראה.

האמונה, במקרה הזה, השתלמה.

גיבורי הסיפור האחרים מצאו את עצמם במצבים רגשיים מורכבים יותר; משה, שנאלץ להתפכח מחיי השקר שלו כחלק משושלת המלוכה המצרית, להתמודד עם הפשעים שביצע נגד אחיו בני האדם, לקחת בעל כורחו תפקיד מנהיגותי ולבסוף למצוא את עצמו נעול מחוץ לשערי הארץ המובטחת - לא זכה בנחת במהלך חייו.

ומולו, ניצב מוסר ההשכל של הסיפור עבורי - פרעה. לאורך הסיפור כולו, ליבו כבד עליו. הוא מסרב לשחרר את העבדים, רואה את ממלכתו נחרבת ולבסוף מאבד את בנו בכורו. אפילו אז, אל מול הקורבן הגדול ביותר שאפשר לדמיין, הוא מנסה באקט אחרון של ייאוש לנקום בעבדים שאותם שיחרר, ומקפח את חייו.

אכן, תמונות קשות.

אבל מכיוון שאני נוטה פחות להתעסק בניסים וקסמים של החוץ ויותר במהלכים הפנימיים של דמויות בסיפורים ובכלל, אני רואה בהגדה כולה קריאה ברורה עבורנו לחפש את הדרך שלנו להשתחרר מהעבדות הפנימית שלנו.

הרי כולנו עבדים.

לדפוסים העמוקים ביותר שלעיתים אנחנו לא מודעים לקיומם, לפגיעות שחשבנו ששחררנו, לאשליות של נוחות ושל יציבות - כל אחד מאיתנו שבוי לעיתים בידי כוחות שנמצאים לרוב מעבר להישג ידינו.

ומה נותר לנו, כשהמציאות טופחת על פנינו, כשאירועים באים והולכים, חוץ מהבחירה החוזרת לעד באילו חיים אנחנו מעוניינים?

בסיפור ההגדה נדמה שרק לאל יש כוח בחירה - הוא זה ששולח את משה בשליחותו אל מלך מצרים, הוא זה שמקשה את ליבו של פרעה ובכך גוזר עליו את ההרס והחורבן הבלתי נמנעים. אפשר לתפוס אותו כנוכחות חיצונית, או בתור הדואליות שטבועה בתוך כל אחד מאיתנו - עמוק בתוך התודעה האנושית.

ובמציאות, כמו בחיים, לפעמים ההרס הוא בלתי נמנע. לפרקים, אנחנו מוצאים את עצמנו מתפרקים מהגדרות, מרכוש, מבריאותנו, כדי שנוכל להבין שמשהו חייב להשתנות. אנחנו חייבים להשתנות.

היה נחמד כמובן אם הכל היה קורה בצורה נעימה יותר - אם בהינף יד הייתי מתגבר על ההתמכרויות שלי, או אם פרעה פשוט היה מקשיב למשה אחרי המופע האור קולי המרשים עם המטה והנחש, ושולח את בני ישראל לדרכם.

אבל אולי זה עוד חלק מאיזו תוכנית קוסמית נסתרת שמסובבת את המציאות האנושית. אם זו אכן קיימת נדמה שהיא מבקשת שנבחר לבד. שנבין שכל ההיקשרויות והאמונות שלנו, כל העצות הטובות והרעות שמספקים לנו חברים ואוהבים, כולן יכולות לסייע לנו רק עד גבול מסויים, ומשם אנחנו חייבים להיות אדונים לעצמנו - לקבל החלטות ולהביא אותן לכדי מימוש בכוח הרצון שלנו בלבד.

הרי גם הניסים והמכות, גם המן שנפל מהשמיים, גם הים האדום שנחצה לשניים - אף אחד מהם לא הצליח למנוע מפרעה להקשות את ליבו או מבני ישראל לפצוח באורגיה של זהב וריקודים כשמשה עלה על ההר. אפילו לוחות הברית, בינינו, לא תמיד מצליחים להיות רלוונטיים לחיינו.

בחירה היא משהו אישי. היכולת שלנו לשחרר את עצמנו, להעצים את החלקים בנו שמחזקים אותנו ולהיפרד מהחלקים שמגבילים אותנו, לא תמיד ברורה לנו.

אבל היא שם.

אנחנו חוזרים ועוברים באותן המנהרות, ומרקדים מלאים באושר על אותן הפסגות, גם אם הפרצופים והמקומות לכאורה משתנים. אם רק נלמד לזכור, וללמוד את התופעות מסביבנו כהווייתן, נוכל להשתחרר מהמעגל הסיבובי שמבנה את חיינו - אותם השיעורים, אותם האתגרים, פעם אחר פעם.

אפילו המילה העברית ״חג״ מרמזת על משהו שנע בתנועה מחזורית סביב משהו אחר.

מי ייתן והשנה נראה כולנו את המלכודות שאליהן אנחנו תמיד נופלים, ואת היכולת המופלאה שלנו לשוב ולהתגבר עליהן, ועל עצמנו.

חג שמח.

<3

להחזיק חזק

היאחזות. איזו מין תכונה אנושית מוזרה, שקשה לי כל כך להשלים איתה.

הרי תמיד יש משהו שמגדיר אותנו: הקשרים המשפחתיים שלנו, ההרפתקאות הרומנטיות שלנו, במה אנחנו עוסקים או אפילו דימוי הגוף שלנו. לפעמים נדמה לי שכל המטרה של סבך המחשבות והיחסים שאנחנו שבויים בהם באופן לא מודע היא למנוע מאיתנו להסתכל אל המקום שמאיים עלינו יותר מכל - תחושת המשמעות שלנו בעולם.

מצאתי את עצמי תוהה על קנקנן של ההיאחזויות שמרכיבות את מי שאני כשפילסתי את דרכי דרך סבך הקוצים והשיחים שחסם את דרכנו אל פסגת הרכס שמעל הכפר שלנו.

לו רק היינו בוחרים בפניה אחרת, בכלל לא הייתי שם.

יצאנו לדרך עוד לפני שהשמש עלתה גבוה מספיק בשמיים כדי לחרוך את בשרנו הורדרד, חוויה שהיא מנת חלקם של כל מתנדב ומתנדבת בכפר שלנו. שמנו פעמינו אל הצד השני של ההר, היכן שסיפרו לנו שצל ועצים מצליחים לשרוד את היובש הכללי.

ואז טעינו בדרך, ומצאנו את עצמנו רחוקים מכל סימן להתיישבות אנושית, תקועים בדרך למעלה, מוקפים בטבע פראי.

מה נותר לנו לעשות מלבד להמשיך ולשאוף אל הפסגה?

דחפתי את עצמי דרך הדרדרים היבשים והחומים, ששרטו את רגלי וידי, פוסע לאט על אבנים שמדרדרות מתחתי מטה, ותהיתי. חשבתי על כל הפעמים שהתעניתי כשאחרים לא ענו על ציפיותי, או על העובדה שההתנדבות שלי, שנראתה כמו הרפתקאה אינסופית, הולכת ומתקרבת אל סיומה.

כשנאחזתי בחתיכת צוק משוננת, ותוך שאני מקלל את היום שבו נולדתי, חשבתי על ההבחנה הזאת בין מה שראוי להחזיק בו ומה שראוי לשחרר.

הרי אני מוצא את עצמי נופל שוב ושוב אל אותם הבורות. אני מקנא בהצלחתם של אחרים או במראה הטוב שלהם. אני מתפנק לפעמים ומאפשר לאחרים לשאת עבורי נטל שראוי היה שאשא. אני מעקם את החוקים ומאחר לפגישות. אני לא מושלם.

וקשה להיות פגום, ומכאן אנושי, לפרקים. הרי מיקמתי את עצמי בתוך חוויה כה זרה, כה קיצונית, שמציבה אותי שוב ושוב מול עצמי. ולא תמיד אני מרוצה מהבבואה שמשתקפת מולי. התרגלתי, לאורך השנים, להסיח את דעתי מעצמי בעזרת מגוון הפעלולים שהחיים במערב סיפקו לי - אכלתי ושתיתי, הסתממתי ובהיתי בדמויות שמרצדות על גבי צגים בוהקים.

והנה אני כאן, ביער.

כשניסיתי להחליט, ביני ובין עצמי, מה התרופה שאני יכול להציע לעצמי במקומות הללו, אותן פינות הזויות שכל אחד ואחת מאיתנו חוזרים אליהם במחזוריות בלתי פוסקת לאורך חיינו, מצאתי את עצמי שוב בשיחה מדהימה עם חברה קרובה, מול שמיים מלאי כוכבים והרים מלאי אורות לבנים, שגם הם נדמים לפעמים לכוכבים.

ישבנו ובכינו. בכינו כי ריחמנו על עצמנו, בכינו כי הרגשנו שלא משנה מה אנחנו עושים, כמה אנחנו מנסים להיות אנשים טובים בעולם עבור עצמנו ועבור אחרים - לעד חוזרת תחושת החידלון. אתם מכירים אותה בודאי, אותו קול שלוחש לנו ברגעי המשבר ששום דבר לא שווה כלום, ושכל החוויות החיוביות שלנו הן שקר ורק הסבל והייאוש - רק הם אמיתיים.

אחרי כמה דמעות, הרגשתי שהמחשבה שלי מתבהרת שוב, כמו שמיים אחרי שחלפו בהם ענני סערה. ובמקומם הפציעה ההבנה הנצחית, הפשוטה והקלישאתית - אנשים, הם התשובה.

העולם הוא הרי מקום מדהים או מעוות, בהתאם למצב הרגשי שלנו, וקשה לנו לראות את ההשפעה שלנו עליו בזמן אמת. אבל את העולם, כמושג, קשה לנו לתפוס. אלה האנשים שאנחנו באים איתם במגע שמאפשרים לנו לזקק איזו תחושה של הישג, של ערך.

כי בכל מה שאנחנו עושים אנחנו נוגעים באחרים, ואם אנחנו מאפשרים להם - גם הם נוגעים בנו. הגלים הרגשיים ישובו תמיד לבקרנו, זה טבעו של הים וכנראה גם טבעו של האדם.

כל שנותר הוא לאפשר להם לשטוף אותנו, ולבחור במה אנחנו נאחזים ואת מה אנחנו משחררים במקום הזה. 

אחרי סאגת הטיפוס הדרמטית, ממש אחרי אותו רגע מותח של טיפוס על סלע אנכי, משל הייתי סילבסטר סטאלון באיזה מותחן ניינטיז דלוח, מצאנו את עצמנו על פסגת הרכס המיוחלת. ושם, המתינו לנו נופי ההימלאיה המרהיבים, רוח ששורקת בין צמרות העצים וסנדוויצ׳ים עם ריבה (שהכנו וארזנו מבעוד מועד אם נודה על האמת).

ושם בפסגה, לקחתי נשימה עמוקה, והודיתי על ההזדמנות לעוד טיפוס, כזה שהשאיר בבשרי הפעם סימנים שיזכירו לי את הקושי שחוויתי. כמו השריטות הללו בבשר, המפגש עם אחרים ועם עצמי מותיר אצלי תובנות רגשיות שלא הייתי מחליף לעולם.

לפעמים יש דברים שצריך להיאחז בהם בדרך שלנו למעלה, כמו סלעים גדולים או האמונה שלנו בעצמנו ובמשמעות שלנו בתוך ההזיה שנקראת חיים בכדור הארץ. דברים אחרים, כמו הציפיות שלנו מאותם חיים ומהאנשים שמרכיבים אותם, או אפילו מעצמנו, עדיף ורצוי לשחרר.

ומכאן שהדבר העיקרי שעלינו להיזכר בו, הכלי המדהים ביותר שנתקלתי בו בחיי, היא היכולת שלנו לבחור - מי ומה אנחנו רוצים להיות, וכיצד אנחנו מגיבים לדברים שאנחנו עוברים.

והכל בצעדים קטנים קטנים.

על ראש ההר

אני חושב שהבנתי למה הם הולכים שלובי ידיים.

בתור אדם שמתקשה בהבעת חיבה פיזית, לקח לי זמן רב להתרגל לאופן שבו הנפאלים, משני המינים, נוטים להפגין חום אנושי כלפי אנשים מהמגדר שלהם; גברים מקפצים ברחובות ומחזיקים ידיים, נשים שמלטפות אחת את השניה כל היום, ילדים שמתמזגים במשחק – נדמה שכולם כאן כל הזמן ביחד, בכל רגע מהיום שלהם.

החיבה הזו, כמו גם השמחה האינהרנטית של הנפאלים, מהווים לפעמים אתגר משמעותי עבורי. באופן מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה החברתית שלי, גיליתי במהלך החוויה כאן שאני די זאב בודד. אחרי שנים שבהם קפצתי ממפגש אחד למשנהוא, בין שיחה לקפה לחיבוק, הסיטואציה שאליה הכנסתי את עצמי חשפה בפני רבדים של האישיות שלי שלא הכרתי.

לבד.

במהלך ימי העבודה, והחיים האינטנסיביים בקבוצה, אפילו בתוך סיטואציות אישיות עם אנשי הכפר והמתנדבים האחרים – גיליתי את עצמי. אותה מהות עמוקה שלי, שתמיד תפסה את המושב האחורי בזמן שחלקים אחרים בי ניהלו את ההצגה, מצאה את דרכה לצוף אל פני השטח. פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי משתאה ונחרד לסירוגין מכמה בדידות אני מרגיש כאן, אף על פי שבמושגים אובייקטיבים אני מבלה בתוך קבוצות של אנשים יותר מבכל שלב אחר בחיי.

התברר שהיעדרם של דירה משלך, חדר פרטי, דלת שאותה אתה יכול לסגור מאחוריך, קבוצות חברתיות שונות ומגוונות לפזר ביניהן את האנרגיה והזמן שלך, כולם תורמים ליכולת שלך להרגיש את עצמך. באופן הזוי ממש, הבנתי שדווקא ההתנגחות הסיבובית, החוזרת על עצמה כמעט מדי יום, עם מציאות חיים שמחוץ לשליטתך, עם סביבה חברתית שונה מזו שהיית בוחר לעצמך, הניתוק מכל הפרקטיקות המוכרות והידועות של חיינו, מאפשרות התמודדות שונה ומאוד כנה עם כל הדברים שתמיד הרגשתי בנוח לאלחש ולהרדים.

ומתוך החוויה הזו בקעה התובנה הפלאית – הבדידות מתברר, הרבה פחות נוראה מהפחד ממנה.

פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי מרגיש מרוקן, מותש ומיואש, מכל המתרחש כאן. ופעם אחר פעם גיליתי שהכוח האמיתי שהסתתר בתוכי נובע ממני, אינו קשור לחיזוקים חיצוניים ובעל עוצמה בלתי נדלית. נכון, קשה לזכור את התובנות הללו בזמן אמת, כשהתודעה שלי מעורפלת ומבולגנת, באותם רגעים מאובקים שבהם הכל נראה שחור ושגוי. אבל מצאתי שהבחירה שלי לחזק את הלבדות שלי, לא מתוך תפיסה רומנטית כזאת, מהסוג שאפשר לקרוא עליו בספרים של דוסטוייבסקי, אלא פשוט מתוך אמונה שהיא המפתח – מאפשרת למעברים הללו להתקצר ולהאיץ.

לפני שבועיים מצאתי את עצמי חווה רגע כזה: אחרי ימים מעייפים של ביחד, שבהם הזנחתי את המנהגים שפיתחתי עבור תמיכה עצמית, קמתי ביום שבת אחד והחלטתי שאני מתכוון לצעוד במעלה הרכס, אל היער הקטן שנותר ללא פגע במדרונות הגבוהים של ההר שלנו. בהתכווננות מרשימה, התעלמתי ממבטים שואלים ומשרירי הרגליים הדואבים שלי, והתחלתי לצעוד. טיפסתי במעלה הכפר, מעבר לבתים הרחוקים ואל תוך היער. שם, מוקף באורנים דקיקים וגבוהים ושקט שמופרע רק על ידי צליל הרוח שמניעה את צמרות העצים, נהניתי מהיום הנהדר ביותר שהיה לי בתקופה האחרונה.

כתבתי, קראתי, אכלתי, רקדתי, שכבתי על הגב ובהיתי בהרי ההימלאיה הולכים ונעלמים מאחורי מעטה של עננים כבדים.

כשירדתי חזרה מטה כמה שעות לאחר מכן, חזרה אל חבריי לקבוצה, אל הכפר, אל המציאות הכביכול אמיתית, כבר הרגשתי אחר – כאילו הסוללה הפנימית שלי התמלאה לחלוטין. הבטחתי לעצמי שאשוב אל הבילוי הזה בכל פעם שארגיש שהגעתי לקצה גבול היכולת וההכלה שלי.

אני חושב שהבנתי למה הם הולכים שלובי ידיים כאן, ובורחים אל בתיהם לאחר החשיכה. הבדידות פשוט מאיימת מדי. האפשרות שתצטרך להתעמת עם עצמך, ללא המיסוכים של הנאות והסחות, מעוררת בעתה. גם אני תמיד פחדתי להיות לבד, בעיקר כי האפשרות שאאלץ להקשיב לקולות שבתוכי הדירה שינה מעיני. לא רציתי לשמוע, לא רציתי לראות. היום אני מבין, ברגעים הספורים שבהם אני מצליח להישאר בהיר מספיק, בין גל רגשי אחד למשנהוא, למה כולנו כל כך מבועתים מהמקום הזה.

יש בו שקט.

בחזרה לעתיד

אבוי, המחשבות, ככל שמנסים להגביל אותן כך הן מתמרדות.

עם חלוף קו האמצע של שהייתנו בכפר, החלו הקולות סביבי לתהות: מה הלאה? למרות העובדה שחמישה חודשים תמימים עוד נותרו לנו כאן, בעבודה סיזיפית ומעגלית, עם הישגים קטנים וגדולים, טיפוסים במעלה הרים ושמש שהולכת ומתחזקת מדי יום - קו הסיום נראה באופק.

היא חזרה על המשפט הזה, עם קו הסיום, לפחות עשרים פעם בביקורה כאן. אותה חברה, שותפה לתוכנית, בחורה אינטליגנטית ורגישה לכל הדעות, לא הצליחה להתנתק מההתמכרות שלה לעתיד.

היא יכלה כבר לדמיין את בית הספר בו תלמד, שאליו תתקבל בעזרת החויה הנוכחית שלה בנפאל, שכבר מככבת בקורות החיים שלה. היא תוהה לגבי סוג האנשים שאיתם תתחבר בעיר החדשה אליה תעבור, או סתם חולמת בהקיץ על הגבר כהה העור שיופיע בכל רגע בחייה ויסחוף אותה מהרגליים אל תוך הרפתקה סוערת שתימשך חיים שלמים.

היא כל כך מכורה לעתיד, החברה הזו, שיש לה מספר מהם שערוכים בשורה, אחד ממתין להחליף את רעהו במקרה של כישלון של תרחיש כזה או אחר.

בפעם הראשונה שהיא הבהירה לי שקו הסיום קרוב, הצלחתי לפטור אותה בחיוך ומשיכת כתף אגבית. בהמשך זה נעשה יותר קשה. בהדרגה גם נעשיתי ער לעובדה שכמעט כל חבריי לכפר, אותם בינלאומיים איתם אני מעביר את זמני כאן, נמצאים בתודעתם כבר מעבר למועד פקיעתה של החויה המשותפת שלנו - בעבודה נכספת וריווחית, בעיר חדשה ומעניינת, שם.

כמו מקהלה יוונית, התעוררו בי כתגובה אינספור קולות, חלק מבקשים לבקר את תפיסת עולמם המוגבלת וחסרת התכלית של חבריי, אחרים מבקשים לראות אותם בחמלה וסבלנות.

אבל לצערי הרב, וכפי שקורה לעיתים קרובות מדי, הקול אשר מצליח להשתיק את כולם, לפחות בשלב הראשון, הוא קול הייאוש. כמו פלסטלינה ממימד איקס, אני מתנגד, מתווכח, מתנשא, מוצא אינסוף צידוקים להיות אחר מהאנשים שסביבי, רק כדי לגלות ביני ובין עצמי, באותם רגעים של בדידות סוף יום שכזו, שמבלי ששמתי לב - אני מסכים איתם.

ואז אני זה ששוכב במיטה בלילה ונסחף למחשבות על הלימודים שאני צריך להירשם אליהם, הזוגיות שתשוב אלי או ההרפתקאות שמצפות לי במקומה, החזרה לארץ או הבריחה ממנה והלאה, אני מוצא את עצמי מפחד פחד מוות מכך שאין לי מושג עדין מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיי (הפתעה - גם נפאל לא תיקנה את השגיאה המתמשכת הזו).

אופס.

גם במקרה הזה, מימד הזמן נחוץ ואף מועיל להתמודדות עם התכונה החקיינית הזאת שלי. היו צריכים לעבור עוד כמה ימים, שבהם התהלכתי כמו בתוך ערפל סמיך, מסתובב בכפר ומחייך לעוברים ולשבים, מטגן אורז או עושה מדיטציה, משאיר אחרי איזו קליפה ריקה שפועלת על אוטומט, בזמן שאני חי את החודש, השנה והעשור הבאים והמדומיינים בראשי.

ואז זה עבר. בחיים כמו בחיים, המעברים שלנו בין מצבים שונים בדרך כלל לא מסומנים באפקטים המיוחדים ששמורים לסרטים הוליוודיים; אולי זאת היתה שקיעה בהרים, או התינוק הטיבטי השכן שעשה איתי כביסה והישיר אלי מבט. מה שלא יהיה, התעוררתי שוב.

ועם קומי, נזכרתי שוב בעצמי. כמה שזה קשה להיזכר בעצמך, מתוך בליל הגירויים והדעות שמקיפים אותנו, גם בכפר שכוח אל אי שם, אין דבר נהדר מזה.

הרי בחרתי לבוא לכאן, במידה רבה מתוך רצון להפסיק את ההיסחפות שלי במערבולת הרעב הבלתי נפסק, הרעב לעוד. הנויורוזות הבלתי פוסקות שלי, הפחד מהעתיד ומחוסר השליטה שלי בו, הרפו מעט מהגה החוויה שלי, בזכות אופי החיים כאן. אם רציתי או לא, כל מה שנותר לי לעשות הוא לשחרר ולקבל את הקיים.

והנה, הזמן לא פסק מלכת. גם החוויה הזאת דינה להיגמר. בסופו של דבר, כנראה שלא אמצא את עצמי מסיים את חיי בכפר הזה. למרות זאת, וההסתייגות הזאת היא עולם ומלואו, בהווה החוויה הזאת עדין מתמשכת. אני עדין קם כאן מדי בוקר, ועוד נותרה לי עבודה רבה לעשות, פנימית וחיצונית.

אני רק צריך לזכור את הבחירה שלי - התרכזות בהווה. אותה התרכזות אינה מרמזת על בריחה מהמציאות, נהפוך הוא. אני נאלץ בכל יום לעשות ולפעול הרבה יותר ממה שאני רוצה, ולחלום הרבה פחות ממה שנוח לי.

העתיד הוא ההתמכרות השניה הכי קשה שלי, אחרי הדרמות הרגשיות, אבל כמו  עם כל סם, יש רגעים של חסד שבהם אתה מבין שהגיע הזמן להמשיך הלאה, למקום או מצב טובים מזה.

או לסם קשה יותר.

נזירות ואבנים

השם הבודהיסטי שניתן לה הוא לופסינג קונדור, או זה השם שבו אני קורא לה לפחות.

אני זוכר את היום שראיתי אותה לראשונה, אחרי שבועות של הכנה. זר לבן, סקוטי, הגיע לכפר, סיפרו המקומיים ביראת כבוד. ולא סתם לבן אקראי - אחד שהפך לנזיר בודהיסטי. רצף של צירופי מקרים ומפגשים ממוזלים הובילו אותו לנפאל, אל הכפר בו אנחנו עובדים, והוא מתכוון לבנות בו מרכז מחשבים ובית חולים.

כשחזרנו לכפר מהביקור שלנו בקטמנדו, מצאנו את עצמנו בקבלת פנים חגיגית לאותו מושיע, שהתברר, בעוד דמותו הגדולה והמיוזעת מתגשמת מול עינינו תחת השמש האימתנית, כאישה.

אופס.

והנה אנחנו יושבים חודש וחצי לאחר מכן, האחות המאמצת המקומית שלי ואני, ושוברים אבנים עם פטיש.

שלא כמו הנפאלים המקומיים, אותם טיבטים שהגיעו להרים האלה לפני אלפי שנים, אני עושה זאת מבחירה. כי נולדתי לגזע הנכון, במקום הנכון, לנסיבות שאיפשרו לי לבחור ולהתנסות ולהגיע לכאן.

הבחירה שלהם מצומצמת יותר - הם מנסים לשרוד.

תמיד חזרו באוזני על המשפט השחוק שמזהיר את כולנו מכך שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. מה שלא סיפרו לי, אולי בשוגג, זה שכוונות לבדן, טובות או רעות, הן רק חלק מתמונה רחבה יותר של סיבות ומסובבים.

הרי אותה אישה, מערבית שהתמכרה לכדורי הרגעה ולאחר מכן מצאה את האור בדמות כתביו של בודהה, מלאה בכוונות טובות. היא מכרה את ביתה, פיזרה את רכושה, נסעה לצד השני של העולם וביקשה לעזור.

ואכן, היא היתה לעזר; בית החולים החל להבנות, וכנהוג באיזור הצחיח שבו אנחנו מתגוררים בתקופה הזו של השנה, הקהילה נרתמה לסייע.

את האבנים הגדולות בעלות הצבע המתכתי שמרכיבות את ההרים שסביבנו הם שוברים עם פטישים. ילדים, נשים וקשישים, כורעים זה לצד זו לצד הדרך ומייצרים את חומרי הגלם למבנה המובטח.

אך אבוי, השלכות בלתי צפויות החלו להצטבר מסביב למאורע: הילדים, שהוריהם זקוקים נואשות לפרוטות הספורות שהם מקבלים עבור כל שק חצץ שהם מייצרים, הפסיקו ללכת לבית הספר כדי להשתתף במאמץ הקהילתי. אחרים, מבוגרים יותר, מצאו שהשיעול הקבוע שלהם הולך ומחמיר בגלל האבק שנוצר בתהליך השבירה.

והיא רק רצתה לעזור.

לצערה של לופסינג, היכולת שלנו לראות באופן מורכב את המציאות תמיד מוגבלת. מצאתיאת עצמי לא פעם חושב על כל הפעולות שלי כיחיד או כחלק מאירגון שמתערב במציאות החיים כאן.

האם הייתי צריך ללבוש את החולמה הזאת? האם בזה שאני מעשן סיגריה מול ילדי הכפר אני משחית אותם? האם אני עושה מספיק?

אם אני מנסה ללמוד מסיפורה של הנזירה איזה לקח, הרי זו התובנה הישנה שנוגעת לכך שחייבת להיות לנו, לצד הכוונות, גם מודעות. לעצמנו, לסביבתנו, ולהשלכות שיש לכל מילה ומעשה שלנו על העולם. זה האישי כמו זה הרחב.

מאוחר יותר, בזכות חברינו הנפאלים, גיליתי שהפירוש של שמה השני של הגברת בנפאלית הוא חור תחת. ברצינות. המקומיים השמרנים מתפלצים בכל פעם שאני צורח את שמה בויכוח או שיחה.

לא שאני רואה בכך סימן מהאלים, אבל יש הקבלה אירונית מסוימת בין כל חלקי הסיפור על הנזירה עם השם הבעייתי, ההתערבות הלא מושכלת שלה בחברה שהיא לא מכירה, וההשלכות בשטח.

ומצד שני, שבירת אבנים היא פעילות גופנית מצויינת לסובלים מבעיות של זעם או כעס בלתי נשלט, קבוצה שבה יש לי חברות כבוד. כך שמדי פעם, אני מתכוון לשוב ולהטיח את פטישי.

דלתות מסתובבות

שוב ושוב ושוב ושוב.

מה יש במחזוריות של חיינו שיכול לייאש ולהכעיס, להתנער ולרומם, ואז להתנדף אל הרוח ולחזור חלילה? מה יש ללמוד מכל זה.

חברה אמרה לי לפני כמה ימים שיש משהו מבלבל בי. אני מדבר וכותב, משתמש באוצר המילים הרחב שלרשותי, בדימויים מופלאים כאלה ואחרים, והכל במטרה לתאר חוויות אנושיות פשוטות.

״לא יכול להיות״ היא טענה, ״שכשקרה הדבר הזה או הזה, לא הרגשת את הכעס, או את העצב. לא יכול להיות שבזמן אמת היו שם כל התובנות והאירוניה המשועשעת הזו״.

חכמה, החברה. לרוב אין בזמן אמת תובנות, לא כשאני נסחף אחרי הרגשות שלי, ולא כשאני נופל קורבן למחשבות שלי וכל החרדות שמתלוות אליהן. אבל כחלק מתהליך ההחלמה שלי אל מול התופעות האלה, אני מייצר ערך מוסף.

ולפעמים, אם אני בר מזל ובהיר מספיק, אני מצליח לראות את הדברים כהווייתם בזמן אמת.

וכך היה השבוע; יום אחרי יום מצאתי את עצמי מתעכב. רוב העמיתים חזרו אל הכפרים מהעיר, ואני עודני יושב במשרד ובוהה. כל הדברים האלה שאני צריך ״לעשות״, רשימה בלתי נגמרת של מטלות ואחריות, שההתבוננות בה משתקת אותי, מייאשת, מקפיאה.

מצד אחד אני רוצה לעשות, להיות מועיל בעולם, להשלים את המטלות שלי. ומצד שני, תמיד עולה בי התנגדות, ביקורת, מחשבה שניה.

ובעודי יושב שם במשרד הקר, השעות הופכות לימים שעוברים וחולפים מהר מכפי שנעים להודות, תהיתי לעצמי על הקושי הזה שעולה בי תמיד מול מעברים.

החוויה בנפאל הרי היתה תנועה קיצונית מהחיים שהכרתי. ללא שפיטה, של החיים הקודמים או אלה הנוכחיים, אני יכול לומר בבטחה שהשוני רב ביניהם. אבל המעבר היה קשה: מריבות, דיכאונות, חוסר ביטחון בהחלטות שלי. כאילו כל העולם נרתם להקשות עלי בתנועה ממצב אחד לשני.

גם כאן, התופעה לעד חוזרת - הנסיעה הקשה מהכפר לעיר, והנסיעה בכיוון ההפוך, תמיד מכניסות אותי למרה שחורה.

כשאני בעיר אני בטוח שאני לא רוצה לחזור לכפר, על השמש הקופחת שלו ולוחות הזמנים הלא ברורים. וכשאני עושה את דרכי במעלה ההר, בתוך עננת האבק של הדרך הראשית המתפתלת, אני לא מסוגל לזכור למה נאחזתי כל כך בפיח ובזיהום של קטמנדו.

ובתוך הקושי הזה של המעבר, התיכנון, ההתכוננות, הפחד להגשים אותו, יש עוד שכבה אחת של הסחה: כל אותם הדברים שהיו יכולים להיות, כל אותן הבחירות ההפוכות שהיינו יכולים לעשות ברגעי ההחלטה, ברגעי השינוי.

מה היה קורה לו הייתי מתקבל לאותם לימודים מיתולוגיים בארצות הברית? בוחר אחרת את המסלול המקצועי שלי בלימודים? משקיע יותר בהם? לו הייתי מתמסר לעבודה בתחום השירות התל אביב הפלצני? לו הייתי קצת יותר חרוץ ומסור כשעבדתי ועסקתי באמנות?

אם הייתי בוחר ללכת אחרי האהבה לחיים אחרים מאלה?

כל הפוטנציאלים האלה, כל ה״אני״ האחרים שהיו יכולים להיות ואינם, תמיד צפים ועולים ברגעי המעבר. אולי זאת המציאות שפריכה יותר, קליפתה דקה ושברירית, כשאני מעז לערער את המוכר והידוע ולפנות לכיוון אחר, או שאולי זה סתם אני שנאבד בתוך עצמי לרגע, מתעמת עם כל הקולות השונים בי.

מה שלא יהיה, גם התחושות האלה עוברות. הרי בסופו של דבר אין לנו בררה אלא לבחור - לעלות על האוטובוס או הטיסה, לעבור דירה, להחליף עבודה. השינוי הוא החיים עצמם.

ואותה תובנה שאני ממשיך להתעקש ולייצר (או להזכיר לעצמי), היא שאני לומד. לטוב ולרע, אם אני מוכן להקשיב ולשים לב למתרחש, המעברים נהיים חלקים יותר, והשינוי המנטלי שהם מצריכים מתרחש במהירות רבה יותר.

עוד חוליה בשרשרת.

<3

ביחד

מצחיק, לבכות בציבור.

בכלל, בכי הוא דבר מבדר ממש. תמיד כשאני מייחל שיגיע וינקה אותי, ממיני תסכולים וחסמים, הוא נעלם. כמו איש פח אני מנסה להוציא מעצמי נואשות רגש – מעלה באוב תמונות של חתלתולים יתומים לצד דרכים נטושות, או של השואה. אני מתחנן בפני עצמי, אך ללא הועיל. ואז בפעמים אחרות, בסיטואציות ורגעים שבהם אני לא מוכן לבואו, הוא מופיע בקריצה וחיוך. הוא מחייך, ואני דומע.

לא מעצב בכיתי הפעם, לא מעצב אני בוכה לרוב, אלא דווקא מאמת. אתם מכירים בודאי את הרגעים הנדירים האלה, שבהם משפט או מבט, מחווה אגבית של אדם, מעבירים בכם צמרמורת רגעית שכולה אומרת – כאן, ברגע חולף בחייך, חווית אמת צרופה של קיומך.

בודאי שלא ציפיתי היום לרגע כזה, ובודאי שלא בעקבות הדברים שהיא אומרת. הרי ביליתי, בעוונותיי, את כל הימים האחרונים, בלהתבונן עליה מהצד ולבקר אותה. כזה אני לפעמים, קטנוני, מחפש אנשים בפינות האפלות של הווייתם. 

והנה שוב אני בסמינר, שוב קטמנדו הקרה, על מדורות האשפה העשנות שלה, שוב בסיטואציות לא רצויות ומאתגרות עם חבריי לקבוצה, נזרקים החוצה מהעשייה היומיומית שלנו בכפר אל תוך מעגלים של ניתוח, הקשבה, והרבה ויכוחים. כל היום הסתובבתי בתחושה מסמורטטת, מחכה שמישהו יאמר את הדבר הלא נכון, ישלח את המבט הלא נכון, כדי שאוכל לחשוף שיניים ולהתנפל. מהימים האלה שבהם הכל בוהק מדי, מטריד, כל רעש וקול נשמע כמו קקפוניה של זכוכיות שבורות והכל מעורפל ואפל. אין תמיד סיבות טובות לימים כאלה, אף אחד לא מת, לא כשלתי דרמטית במשהו – פשוט קמתי ככה בבוקר.

ואז התיישבנו כולנו במעגל והיא התחילה לדבר. אישה מעניינת, מבעבעת, חדה כלהב משונן ועם מנוע פנימי בוער, רותח ממש, שכולו מבקש להתמיר, לשנות, לסיים. 

והיא דיברה, או הו כמה שהיא דיברה. על העבודה בכפר, ועל קהילות. היא שאלה אותנו על האתגרים שלנו כאנשים שעובדים במקום שאליו אנחנו לא משתייכים, והציגה בפנינו שיקופים וצדדים שונים של הבעיות שאנו טובעים בהם בכל יום מחדש. והנה, בסיפור אחרי סיפור, וסיטואציה אחרי סיטואציה, היא הצליחה להסיט אותנו בחזרה מהחוץ אל הפנים: בכל פעם שמישהו מאיתנו תהה על השוני, על החסמים שבהם אנחנו נתקלים, על איזה זקן שחוטף התמוטטות עצבים וסוגר את ברז המים של הכפר, היא נתנה בו את אחד המבטים החודרים שלה ואמרה:"זה אתה, הפער נמצא בתוכך".

ותוך שהיא מדברת, הרגשתי משהו בי מסתובב. שסתום הכעס והתסכול הסתום שהציף כל חלקה טובה בי הולך ומסתובב, ואני מקשיב. 

אני שומע אותה מדברת על הקושי בלהיות זרים, וביתרון האדיר, בכוח הבלתי נתפס, שיש בזרות. היא נואמת על כך שכשאנחנו באים לקהילה אנחנו רוצים לשרת, לפתור את כל הבעיות, לשפר את חייהם של אחרים, ואיך אנחנו זועמים על עצמנו באכזבה בוערת כשאנחנו כושלים לעיתים קרובות לעשות כן. על כך שהרצון העז לפתור כל בעיה וכל כאב, להפוך אנשים למאושרים, כל כך מוטעה, ועל כמה שדווקא שאילת שאלות כתשובה לשאלות שמוצבות בפנינו היא שמאפשרת לאנשים להתחיל ולענות על השאלות שלהם בעצמם.

ואני בוכה.

הדמעות זולגות ממני תוך כדי שהמילים שלה מהדהדות בכל חלק בי. אני מבין, בין זליגה לקינוח אף, שהיא בכלל לא מדברת על ההתנדבות בתוכנית, או על החוויה שלי בנפאל – היא מדברת על החיים שלי.

עוברות מול עיני אינספור סיטואציות, כמו בסרטים האלה שאנשים תמיד חושבים שחולפים לפני עינינו ברגע המוות: אני מתפוצץ מזעם באחד הריבים שלי עם אמא שלי, אני מענה ומייסר את בן זוגי בגלל שהוא עוזב אותי (או שזה מה שאני רואה באותו רגע), אני מטיח את הראש בקיר בתור מתבגר כי אני שונא את עצמי והעולם, אני כושל שוב ושוב בלפתור את כל הבעיות של כל האנשים שאני אוהב, ואת אלה שלי. הפחד המשתק שלי מלעשות טעויות, לבחור לא נכון, לגרום לנזק אצל אחרים. תחושת הזרות, התלישות, שתמיד הייתי ואהיה בודד בצורה שאני לא יכול לתאר במילים.

ומתוך כל זה, היא מישירה אלי מבט, ומתייחסת לשאלה שהצבתי מקודם. "כל תנועה שלנו עושה משהו בעולם, כל דבר יכול לגרום לנזק. אבל אין דרך אחרת ללמוד – הטעויות וההצלחות מחוברות אחת לשניה, כי רק כשאנחנו מסכימים לטעות אנחנו יכולים גם להגיע אל ההצלחה, לפעמים".

אישה חכמה, אני חושב לעצמי, תוך כדי שאני מרגיש אשם. אשם על כך ששכחתי כיצד היא אמרה את אותם הדברים ממש, לפני חצי שנה, כשפגשנו אותה בישראל.

היא מצביעה על האנשים שסביבה, חברי הקהילה שאנחנו מנסים ליצור כאן, קהילה שמנסה לסייע לקהילות של האנשים שחיים בכפרים שאליהם הגענו. יחד, היא חוזרת ואומרת, אנחנו צריכים לעשות את זה יחד. לדבר על הדברים, להעז לחשוף את הרגשות שלנו אחד בפני השני. לעצור כשהגענו אל הגבול שלנו ולהבין שתמיד יהיו סביבנו אנשים, בעבודה ובחיים, שבהם אנחנו תומכים, ואחרים שבהם אנחנו חייבים להיתמך.

אולי היא צודקת?

3>

קו הפסקת האש

אבוי, תקפה אותי ההבנה ברגע של בהירות, התרגלתי. 

בלי לשים לב, ההרים הקסומים, האנשים האותנטיים והמרגשים, עבודת המדיה - הכל הפך למשהו יומיומי, ומכאן בלתי נסבל.

אני משקר כמובן. שמתי לב לכל מילימטר של שינוי, בעיקר מכיוון שקשה מאוד להתעלם כאן ממעבר הזמן: מזג האוויר, כמו שעון, החל להתחמם לאחר החג שבו נפרדו הנפאלים מהחורף. השמש הטורדנית מתחזקת מדי יום ומאיימת לקלף ממני את עורי ושפיותי. ואפילו התפאורה, צמחים ושיחים ועצים, נסוגים בהדרגה, קמלים וחרבים.

לסיכום, מצאתי את עצמי חי בגרסא היבשה והחמה עד כאב של חלום החיים בכפר על ההר.

יחד עם אדי המים האחרונים שמתאדים להם מהאדמה הנצלית באור השמש הנפאלית, הולכת ומתאדה לה גם סבלנותי.

כבר כתבתי פעם, פעמיים, ואפילו שלוש, על העליות והירידות הרגשיות שתוקפות אותי כאן מדי יום. והנה נדמה שהתגלתה לה מידה חדשה של טרפת רגשית, בחסות החום והזיעה, שהולכת ומתהווה לה. עמיתיי המתנדבים הנפאלים נדמים לפתע לילדים מייבבים ותלותיים, וחבריי לבית הפכו למטרות לעקיצות ציניות שחומקות לי מדי פעם, דרך הסדקים.

אני חייב לברוח מכאן, מצאתי את עצמי חושב ברגעי הייאוש שבהם האנשים שסביבי, החום, הנסיבות, כולם איימו להוציא אותי מדעתי. אני חייב לארוז את הדברים שלי, להתקשר למשרד, וללכת.

אבל רגע, לאן בדיוק אני אמור ללכת? לא היתה נקודה בכך שבחרתי לעזוב את חיי ועולמי כדי לחוות את החוויה הזו? אפשר בכלל לברוח מעצמנו?

כדי להתמודד, או להתעלם, מצאתי את עצמי משתמש בכלים ישנים ונאמנים - בחלומות בהקיץ על מקומות אחרים, לברוח לקריאה בספרים טובים, לבהות בפרקים של הסדרות האהובות עלי במחשב וכמובן אינספור השיחות והמסרונים שמוחלפים עם אנשים שנמצאים מעבר לים, להרים, למרחב ולזמן.

על כל התופעות האלה תהיתי וחשבתי, מריץ שוב ושוב ניתוחי מצבים וסיטואציות, בעוד שטיפסתי במעלה הגבעה עם סומאן, שותפי לעשייה בכפר.

כל כך חם לי, חשבתי, שאני יכול להרוג אותו. לתלוש את הראש הטיפשי שלו ממקומו, להסתיר אותו יפה מאחורי איזה קקטוס יבש, ולספר לכולם שמדובר בהתקפת נמר מפתיעה. הם הרי יאמינו לי.

בין האשמה לרחמים עצמיים הצלחתי בקושי להיזכר בסיבה שיצאנו לעוד מסע רגלי, רצוף בפגישות מייגעות ודפי נוכחות, במספרים וכמויות - כולם ביטויים להפרעה חמורה ביכולת של העם הנפאלי לראות ערך בדברים שאינם נמדדים בכמויות מספריות.

נכון, יצאנו לצלם את הנער.

אותו נער שלומד להיות נזיר בודהיסטי, ואחריו עקבנו במשך שבוע, מצלמים את שגרת חייו ושואלים אותו שאלות, כחלק מפרויקט שאמור להציג את הכפר והחיים בו. וכמו יישות מיסטית אמיתית, הנער הופיע ונעלם ללא התראה. במשך ימים שלמים מצאנו את עצמנו בולשים אחריו.

לבסוף מצאנו אותו, בתוך בית בקצה ההר, בחום הנורא של הצהריים, יושב ומתפלל בינות המוני אנשים. לוויה, סיפרו לנו הנשים הזקנות שמיד הגישו לנו תה ומאפה מטוגן, של נער שנפטר מסרטן הדם.

סרטן הדם?! מי לעזאזל נפטר מסרטן דם בכפר נידח בנפאל? תהיתי לעצמי בזמן ששתיתי בשקיקה את התה ובהיתי בנער המתפלל. הוא ישב בתוך החדר המעושן והמוצל, מוקף בנזירים בכל מיני גדלים, אנשים שמשתטחים על הרצפה ואישה אחת שבוכה בכי תמרורים. והוא קורא את הפסוקים, מבטו נעוץ בספרים שמולו וקולו יציב ובטוח.

התביישתי לפתע, בעוד שאני מתבונן עליו ועל האנשים שסביבי. התביישתי כי הבנתי ששוב נפלתי לבור השגרה, ואיפשרתי לה לסמא את עיני אל מול כל הפלא האנושי הזה. שמחתי לגלות שעל אף שיש בי דפוסים עמוקים ועתיקים כהרים, החוויה שאני נמצא בעיצומה כל כך עוצמתית בפשטותה שהיא תמיד מצליחה לפגוש אותי שוב ולהחזיר אותי לכאן - למציאות ולהווה.

נשבעתי לעצמי, לא בפעם הראשונה, ובוודאי שלא האחרונה, שאצליח להציב לעצמי גבולות. גבולות למחשבות שלי שמתרוצצות בלי שליטה, לביקורת ולחשבונאות, לפחד מהעתיד לבוא והחרטה על העבר - מכל אינספור הדברים ששולפים אותי החוצה ממה שאני חווה ברגע זה, על בשרי.

אין ברירה, הבנתי ביני ובין עצמי, אלא למצוא את הכוח לעמוד מול כל ההרגלים והדפוסים, ההרגלים הפנימיים והחיצוניים, כי הם לעד ישובו לרדוף אותנו. לא יהיה רגע פלאי שבו הם פשוט יתפוגגו. המסע המטריד במעלה ההר של חיי כרוך באינספוף נפילות, ואחרי כל אחת מהן אני מתרומם שוב, מנקה מעצמי את האבק, וממשיך ללכת.

עד הפעם הבאה.

על היצירה

אני אמן מוכשר ומבריק, אני כותב לעצמי מדי בוקר. 

זה מנהג מבדר שכזה שאימצתי, כבר לפני זמן מה. ובדפים האלה, שבהם משורטטות המחשבות המבולבלות שלי, נלחמות אחת בשניה על זכות הקיום בתוך תודעתי, רגשות מבולבלים והבזקים של תובנה - אני מספר לעצמי את עצמי.

אני מספר על החלטות שקיבלתי ובחירות שבחרתי, על דברים שקרו אתמול או רעיונות למחר. לפעמים אני מוצא את עצמי נסחף בעקבות תיאוריה גאונית (בעיני לפחות) או איזה מהלך מחשבתי/רגשי מבריק - ואז שוכח אותם ומוצא את עצמי כותב אותם שוב כעבור מספר שבועות או חודשים.

הרי אני מציץ, אתם יודעים. מתבונן בדפים הללו, מלפני שנה או שנתיים, מחפש נואשות רמזים לכך שהשתניתי, התבגרתי, השתפרתי במעט. וכל מה שאני מוצא בהם לרוב זה את עצמי: אותן שאלות, אותן תשובות, אותם כעסים ואותן סליחות.

כנראה שלא משנה כמה שפנים נשלוף מכובע הקסמים שלנו - קשה לנו להשתנות באמת. אנחנו עוברים שוב ושוב את אותם הסיבובים כדי לעבור באותם המקומות, ולאט ובהדרגה מתעצבים לכדי הדברים שביקשנו להיות.

אז למה אני לא אמן מוכשר ומבריק?!

את השאלה הפניתי לחבר, בזמן שנתתי לו לקרוא את אותם דפים חושפניים. בהיתי בו בזמן שהוא עבר עליהם, מפרש כל מיצמוץ וכל שיעול שלו כשפיטה מחמירה של הפגמים והמחשבות המבישות שחשפתי בפניו.

״נראה לי שאתה פשוט תקוע בעצמך, בתוך עצמך״ הוא אמר לבסוף.

אוי לא, חשבתי לעצמי, שוב אותה המנגינה המוכרת. אותה אמת מחרידה ומרגיזה - אני מכור לעיסוק בעצמי.

אבל בכנות, איך אפשר שלא?

 כל המחשבות שעוברות לי בראש, כל גל של רגש שמרעיד את עולמי. אני אופרת הסבון הותיקה והמרתקת ביותר בעולם, עם עשרות דמויות ומאות אתרי צילום - והכל בתוך ראשי.

משכתי בכתפי ופלטתי ביבשושיות שהייתי שמח לדעת איך יוצאים מעצמי. הרי כל מה שאי פעם רציתי זה לספר סיפורים מפעימים, משני עולם ולבב. מסוג היצירות שאנשים יקראו ומיד יהפכו לבודהות מוארים/אנשי שלום/מורים גדולים של האנושות. הייתי מדמיין את עצמי, בזמן המקלחת, מתראיין לגבי הספר המפעים שכתבתי, או הסרט המצליח שביימתי. כמה צניעות וענווה היו בראיונות האלה.

חבל ששכחתי, על הדרך, לדמיין במה עסקו כל היצירות האלה שלי.

הוא הביט בי וחייך. ״אתה לא צריך לצאת לשום מקום, כולנו מספרים את עצמנו לעצמנו כל הזמן.״

 הו, על זה לא חשבתי. יכול להיות שבזמן שהייתי עסוק בלענות את עצמי על כך שאני לא מקורי או ממושמע מספיק, התשובה חיכתה מתחת לאפי?

הסיפורים שאנחנו, כולנו, רוצים לספר (ומיעוטנו המבוטל מוכנים לחלוק) הוא הסיפור שלנו: הניצחונות שלנו, ההפסדים, הטיפוס על הר וההתגלגלות ממנו חזרה למטה. אנחנו גדלים במחשבה שיש משהו שאנחנו חייבים לעשות בעולם, כדי לייחד אותנו, לשנות את החברה או הסביבה שלנו, כשבעצם כל מה שעלינו לעשות זה לחלוק את הייחודיות שלנו אחד עם השני.

הודיתי לו, לחבר בעל התובנות, בעוד שהוא התכונן לעשות את דרכו בלילה חסר הירח חזרה אל בקתת הבוץ שלו. 

לפני שהוא יצא הוא קרץ לי והפטיר: ״רק אולי כדאי להפסיק עם השורה הזאת על האמן המבריק. קצת צניעות לא הרגה אף אחד״

העבודה והמלאכה

מה אני עושה פה?

לשאלה הזו, שחוזרת ועולה וחוזרת בשנית, מעבירה צמרמורת בגבי ומעוררת עווית של בעתה בבטני, בכלל לא התייחסתי בכל הפעמים  שבהן שפכתי את ליבי ונשמתי על דף הוירטואלי הזה.

הרי אני תמיד עסוק כל כך בלב הזה, בנשמה הזו, מכדי להיות מעורב באמת במציאות שסביבי. מאז שאני זוכר את עצמי, העולם ותושביו תמיד היוו עבורי הסחת דעת מטרידה מלהיות שקוע לחלוטין בעולמות של דמיון, סיטואציות שרקחתי בתוך ראשי הקודח וחוויות אנושיות מהונדסות ומנוטרות בקפידה על ידי התודעה שלי.

והחיים, מרגיזים שכמותם, תמיד הקשו עלי להתמסר לאהבתי האמיתית - התודעה. 

אבל בלי ששמתי לב, דווקא החוויה בנפאל, דרמטית, קיצונית וקסומה ככל שהיא, שלחה אותי לתעד בעיקר את רגשותי ותחושותי. כשקראתי את הרשומות האחרונות שלי כאן בבלוג הזה, תהיתי אם זר שיתעה לתוך אסופת ההגיגים האלה, יבין בשלב כלשהוא שאני בעיצומה של תוכנית מקצועית.

מקצוע! התבנית השחוקה מכל, אותה מילה טעונה באינספור הגדרות עצמיות של אינסוף אנשים לאורך ההיסטוריה.

אותם אנשים, אגב, שתמיד שואלים אותי ״מה אני עושה בימינו?״.

אבל אני אכן נוטל חלק בעשיה שהמילה הזו קשורה אליה בקשרי עבותות. הרי לא הייתי נשלח אל המשימה הזאת, אם מישהו, בעל שיקול מוטעה ככל שיהיה, לא היה מאמין שיש לי את הכישורים לתרום כאן משהו.

אבל התרומה הזו לרוב נשארת מעורפלת למדי. קשה לראות, בינות בתי הכפר ההולך ולובש גוונים שונים של חום וצהוב, כיצד הנוכחות שלי מועילה למישהו. 

נכון, סרטוני וידאו קצרים שמתעדים את אנשי הכפר והעשיה המקצועית שלנו, תוכנית רדיו שתחשוף את האנשים שגרים כאן לסיפורים של מי שגר במרחק כפר אחד או שניים מהם, עבודה עם נוער - כולם מהווים חלק ממה שאני ״עושה״ כאן.

אבל קשה לי לראות, רוב הזמן, כיצד כל טיפות המים הקטנטנות האלה ישנו משהו בכלל, בטרגדיה היוונית הידועה מראש שהיא סיפורם של החיים בעולם השלישי: התיעוש ימשיך ויגבר, ההגירה מהכפרים אל העיר ומדינות המפרץ תימשך, שינויי האקלים יוסיפו וייבשו את המעיינות המתמעטים על צלע ההר - הסוף בוא יבוא.

*דרמה דרמטית*

אבל בינתיים, גם אם כל נבואות האוב שלי יתגשמו, יש תמורה אדירה למוכנות של אנשים כמונו לוותר לזמן מה על הריצה אל עבר היעד הנכסף (ולכל אחד מאיתנו יש כזה - קריירה, כסף, זוגיות, משפחה) ולנסות לפעול בהווה כדי לייצר תופעות חיוביות בעולם.

והנה אנחנו חוזרים אלי, ומה אני עושה כאן. 

אני חייב להאמין, ממש חייב. אנשים שהכירו אותי בסיטואציות של מכירה יוכלו לספר על כך שאני איש מכירות מיומן - אבל רק כשאני מאמין במוצר. מעולם לא הצלחתי למכור משהו שלא האמנתי בו, לא משנה כמה חייכתי ושיקרתי.

ואני מאמין באמת שהדברים יכולים להיות אחרת. אין לזה הסבר הגיוני, בודאי לא כזה שמשכנע אותי. אבל אני חייב להישמע לאמונות שלי, בודאי כאלה שמאחוריהן עומדת תקווה קלושה, נואשת, ביצור האנושי.

כי אולי, אם אני אוכל להיות טוב מספיק, ולהרבות טוב בעולם, אוכל לסלוח לעצמי על כל מגבלותיו, וכל מגבלותי. אמצא בי את הסבלנות לשבת בעוד פגישת ועדה בה נפאלים מדברים על החשיבות בתיכנון והקמת ועדות נוספות, לנסות ולהטעין את מצלמת הוידאו בינות הפסקות החשמל המתגברות, או סתם לעצור את עצמי מהלכנע לחוסר המשמעות של כל זה מול ההרים שבוערים באורה האדום של השמש השוקעת.

כי החיים הם כאן, ועכשיו. לא במקומות אחרים בהם הותרתי את אהוביי, ולא בתוך קירותיו המנחמים של הראש שלי. הם מתרחשים כשאני מחליק על הגבעה הטרשית, מזיע בשמש היוקדת, או נלחם בעכבר שהשתלט לנו על המטבח.

מה אני עושה כאן? אני שואל את עצמי לעיתים תכופות, והתשובה תמיד מגיעה - צפויה ורפטטיבית ככל שתהיה, היא מופיעה שוב.

אני עושה.

<3

החטא הקדמון

הו, כמה שאני אוהב להרגיש אשם.

מישהו חכם אמר לי פעם, באחד מהרגעים הבהירים שבהם סערת רגשות מוציאה ממך כנות חדה כקריסטל, שאני מזין את עצמי באופן בלעדי בעשן ובדרמות. מצחיק, לו הוא רק היה יודע שהפסקתי לעשן. אחד ממקורות ההזנה העיקריים שלי חרב ונחסם, ועוד מבחירה.

לגבי הדרמות, אל חשש, המזנון עודנו פתוח ומלא במנות מהבילות ומזמינות.

זה לא משנה אפילו מה קרה שם, מה הפרטים חסרי החשיבות. אני רק יודע שעלתה בי קנאה. יש כל מיני סוגים של קנאה, אתם יודעים, ביניהם גם הזנים החביבים שמבקשים לפרגן למישהו שאתם מעריכים ורוצים בטובתו, אך צביטה קלה בלב מזכירה לכם שהייתם שמחים לחגוג את ההישג שלו בעצמכם. לא בסוג הזה עסקינן, אלא בקרובת משפחה אלימה במיוחד של אלה - הקנאה היוקדת.

והקנאה, היא הרי מחריבה את כל שסביבה. במשך ימים כל מה שיכלתי לחשוב זה שאני מקנא. ואז לחשוב על זה שאני חושב על כך שאני מקנא. כמו בסרט מדע בדיוני מושקע, התחילו להיפתח דלתות בתוך התודעה שלי, ומתוכם קפצו הצידה מגוון טינות וחשבונות שחשבתי שקברתי. "שלום!" הם זעקו לי בשמחה מהולה בעצבים, מאושרים שסוף סוף הגיע זמנם לשוב אל במת חיי.

וכך הימים והשעות עברו. והדרמה מתעצמת. בתוכי אני מתבלבל ומתייאש, הופך מתוסכל ואלים. למה ככה? או למה בצורה הזאת? מה אני אמור להפיק בכלל מכל התופעות הטיפשיות האלה? ככל שהזיכרון שלי מתמלא בעוד ועוד מחשבות של קורבנות ואומללות, אני הולך ומתנתק מהמציאות בה אני חי. בלי משים, אני הופך להיות חי-מת. מדלג בין חופים באיים קסומים ושטופי שמש עם עיניים מטורללות, אחוזות תזזית, שבוהות במרחק ובעצם רואות רק את המחזות שהמוח שלי מציג לעצמו.

ואז מגיעות השיחות. נסיונות להמשיג את הדברים ולהרגיע אותם, להגיע לפיתרון. לקחת את פצצת האלימות שהקנאה אחראית לה ולנסות לפרק אותה. ובצעדים איטיים, לאורך הזמן העובר, זה מתרחש. זה לא קורה בקלות, וישנם קורבנות על הדרך, אבל כל דרמה - יומה מגיע, ואיתו סופה.

לפתע אני מוצא את עצמי מתעורר. מה קרה? לאן נעלם הזמן? איך נסחפתי שוב מזרם הזמן, מהחופשה החלומית שלה ציפיתי, אל ארץ הדרמות הבלתי נגמרות? ולמה? בגלל משהו שמישהו אחר עשה עם חייו?

גם אם נשבעתי אלף פעמים בבגרות ובהבנה, בחוסר היאחזות ובסבלנות, מסתבר שישנם קווים אדומים שמעבר להם גם אני מאבד צלם אנוש. ומתוך המקום הזה, אחרי שסערת הכעס הלא ראציונאלית חולפת, קל ליפול אל המקום שמרגיש אשם. אשם כי שוב לא עמדתי בציפיות שלי מעצמי, כי שוב פגעתי באחר וגוללתי עליו את כל הכאבים, הכעסים וחוסר ההבנה שלי.

שוב הוכחתי לעצמי שאני בן אדם. יצור אנושי מוגבל למדי שמנוהל על ידי רגשות ודפוסים, חלק מהם שלי ואחרים הוטבעו בי עוד לפני שידעתי לדבר, מועברים מהורים לילדים במשך אינספור דורות.

מאכזב.

השלב הבא בתקליט השבור והשחוק הזה, שלא משנה כמה פעמים אני נופל אל הבור ומנגן אותו בדרכי מטה, הוא שלב האשמה.

כבר כתבתי איזה משפט או שניים על הלהטוטנית המנוסה שהיא אשמה. מה היא רוצה? התשובה היחידה שיש לי לתת היא - אותנו. את נשמתנו ונפשנו, את גופנו ומרצנו. כי ברגעים שבהם אני מתמסר לתחושות הקשות כלפי עצמי, משתכנע בעיוורון סלקטיבי שמעולם לא בחרתי בחירה אחת נכונה בחיי ושאני לכוד במעגל של סבל והזיות בלתי נגמר, גם אז אני יודע שמדובר בפיגור מוחלט. ועדין אני בוחר להכנס בדלת הזו. גם אם הזמן שאני מבלה איתה מתקצר, נדמה שהיא בת לוויה חשובה, בעיקר בעיניה שלה.

ואז גם היא חולפת, ואני מסובב את ראשי אחורה ורואה את העננים השחורים של הסערה שתקפה אותי, ממשיכים במרחק, רועמים ומלאי ברקים מהבהבים, בדרכם לאיזה פראייר אחר שיתפס לדרמות של קנאה וכעס, ייאוש ואשמה.

בהצלחה לך, ליצן!

הרי אותי הן כבר לא יתקפו שוב, לא אחרי שעברתי את המהלך המלא (בפעם המליון, שמונה מאות אלף, וחמש), לא אחרי שלמדתי את הלקח, את השיעור המדהים והמלמד של הבגרות האינסופית. אלה המילים המנחמות שאני ממלמל לעצמי כשאני מטאטא את שרידי ההרס והחורבן שמקיפים אותי, מתנחם בעשיה ופעולה.

כי כמה פעמים שלא אשכח את זה, גם בפעם הבאה אגיב כמו אדם. אכעס ואקנא ואתפוצץ, אעלה על גדותי ואתעצב. ואולי על הדרך אגלה עוד כמה רגשות אחרים. אני רק מקווה שככל שהחיים ימשכו וינועו קדימה, אוכל להגדיל בי את המקום שסולח לי על היותי - אני.

ובאותה נימה, בפוסט הבא, לשם שינוי מרענן בתבנית המסתמנת - אכתוב משהו על העבודה הממשית שאני עושה כאן!

אמן.

בית תאילנדי

החופשה בתאילנד מספקת אינסוף הנאות של הגוף וטרדות של הרוח - זה שילוב ממש מדהים. 

אחרי שבועות על ההר בנפאל, העבודה היומיומית לצד דרי הכפר ואפילו הנסיעות החוזרות לקטמנדו הקפואה, נפלטתי לפתע למימד מקביל שכולו שמש, חיוכים, פירות טרופיים ואינספור תמונות זהב של אביר ההמונים - מלך תאילנד.

משום מה מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב אל אותו הנושא, בשיחות עם אחרים כמו גם בדיאלוג הפנימי שלי (בהיעדר מילה מדוייקת יותר שתתאר את מקהלת הקולות השונים שתמיד נואמת במסגרת התודעה שלי): קהילה.

מהי קהילה בכלל? ולאן לעזאזל אני משתייך?

עם הנחיתה בבנגקוק ציפה לי הלם מגוון ומרובד. העיר, נוצצת ומפותחת יותר מהדמיונות הפרועים ביותר, סינוורה והיממה אותי במגדלים, רכבות עיליות ממוחשבות ואינספור תאילנדים  - כולם יפים, מטופחים ודבוקים אל מכשירי הסלולאר שלהם.

בעודי יושב באחד הקרונות המבהיקים, פרסומות ל״הלו קיטי״ ממלאות את המרחב שסביבי, לא יכולתי שלא לנעוץ מבטים חוקרים בלגיונות הזומבים היפים הללו. עולים בשתיקה מסודרת לרכבת, עיניהם מחזירות את השתקפות המסך שמולם, הם נדמו לי למשהו שיצא הרגע מפס הייצור. 

גם הוא אוטומטי כמובן.

התחלתי לחוש את המצוקה עולה בי. אלה לא האנשים שלי, עלתה בי מחשבה מבוהלת, הראשונה מבין רבות. זה העולם האמיתי, לחש קול בתוכי, ובזמן שאתה מסתתר בבור השופכין שלך על ההר, כולם נשאבים עמוק יותר ויותר אל תוך הזיית הצרכנות הטכנולוגית שמשתלטת על כל חלקה טובה.

מזל שאני לא ידוע כאדם דרמטי.

אחרי יום וקצת, וסיבוב בשכונות הפחות מלוקקות של העיר, נרגעתי. בכל מקרה שלא יהיה, הבנתי שזו לא הקהילה שאליה אני משתייך.

הזמן עבר, החוויות הצטברו, ונסענו אל דרום המדינה. לפתע מצאתי את עצמי בלב ג׳ונגל קסום, מלא בחיות טרף ופירות טרופיים, אגמים בגודל בלתי נתפס, והמון חיוכים. מחשבה חולפת תהתה על קנקנן של הידידותיות והפאסיביות של המקומיים, ואם התכונות הללו בדיוק הפכו אותם למצרך מבוקש כל כך בקרב אוכלוסיית הקשישים של ישראל.

אך אבוי, הפארק, שלהקלתי הרבה נתגלה כיעד שאינו מושך ישראלים או אמריקאים (יש לי מספיק מזה ומזה בנפאל - אבל נרחיב על כך בפעם אחרת), התמלא עד גדותיו בתיירים אירופאים!

פי נפער לרווחה כשראיתי מולי את גדודי השוודים, הגרמנים, הפינים ושאר עמי היבשת הנבחרת צועדים לכל עבר. בלונדיניים, גבוהים, עורם ורדרד מהשמש הקופחת, הם עוררו בי בהלה.

הם היו כמובן, ידידותיים וחביבים, מנומסים ונאים, אבל אף אחת מהתכונות הללו לא השתיקה את הקול שלחש בראשי: אלה, חברי היקר, אלה נציגי העולם האמיתי.

טוב, בשלב הזה כבר היה ברור כשמש שהקול הזה שמעורר בי פאניקה הוא טרחן לא קטן. איפה העולם האמיתי הזה שאתה מדבר עליו? ומי הם אזרחיו - התאילנדים השחומים והקטנים, או הרובוטים הארים התמירים?

כל שנותר לי הוא לתהות שוב על מושג הקהילה שמעסיק אותי בחיי הכפר וגם בכל השנים שהובילו אליהם. אני לא בטוח שאני יודע מי חברי הקהילה ״שלי״. לאורך החיים פגשתי אנשים רבים מספור, ואת רובם הגדול אהבתי, גם אם במחיר כבד עבורם ועבורי. 

האם קהילה היא סך כל האנשים שבהם נגעתי בחיי? האנשים שנגעו בי? האם זו איזו יישות מסתורית שעוד אקח בה חלק בעתיד? האם זה בדיוק מה שאנחנו עושים בפרוייקט שבו אני לוקח חלק כרגע - בונים אחת שכזו?

כהרגלי, אין לי תשובות.

כל מה שיש לי הן תהיות ומחשבות.

 מה שלא יהיה, תאילנד מתגלה כמקום המושלם לעצור בו לרגע ולנוח מהגלים האדירים ששוטפים את דרי ההר במחוז הנידח בנפאל, ובינהם עבדכם הנאמן.

יהיה אשר יהיה, בינתיים החיוך שעל פני מעוטר בחתיכות של האננס המתוק ביותר שאכלתי בחיי, וזה לא דבר מבוטל.

<3

עיר הברקת

כשניסינו לחשוב על סרט לצפות בו עם עמיתנו הנפאלים נתקלנו בבעיה רצינית - רבים מהסרטים שהבאנו עמנו אלימים, אפלים או מיניים מדי עבורם. שמחנו לבסוף לגלות שהגרסא האחרונה (והגרועה) של ״הקוסם מארץ עוץ״ נעמה לחיכם.

במהלך הסרט, כשהקוסם הגיע לארץ עוץ, מתעופף עם הכדור הפורח שלו מעל צוקים מושלגים בלתי אפשריים, הפטירה אחת המתנדבות המקומיות בהתרגשות:״זה נראה כמו נפאל״.

יש משהו בדבריה. גם כאן יש נופים מוגזמים ביופיים וגמדים שמחי לב שמוחאים כפיים, שרים ורוקדים לצד דרכים צהובות. רק שבנפאל הן עשויות מאבק.

אבל בכל מקרה שלא יהיה - נפאל רחוקה שנות אור מלהיות ארץ עוץ.

יש המון דברים שקל להתעלם מהם כאן: האלימות כלפי נשים, האדישות המוגזמת כלפי האופן שבו העתיד נתפס חברתית או ההרס הסביבתי אדיר המימדים. במדינה שבה שריפה מוגברת של משאבי הדלק המוגבלים בזמן תקופת החגים מובילה להפסקות חשמל ארוכות מנשוא בהמשך השנה ישנם ליקויים משמעותיים בסדרי העדיפויות.

אבל בזמן שעשינו את דרכינו לעיר הברקת שלנו, מנטלי בירת המחוז, בכוונה למצוא את בעלי תחנת הרדיו המקומית ולהסביר לו מדוע הוא חייב להעניק לנו משבצת דו שבועית לשידור, בעיקר תהיתי על קנקנה של ההתייחסות למין.

או אולי מדוייק מכך - חוסר היחס וההדחקה הגורפים.

האוטובוס שלנו, עוד מוצר גאה ומרשים של חברת טאטא ההודית, פילס את דרכו דרך נהרות, דרכים משובשות, דרכי עפר, חצץ צבעוני, במעלה ובמורד הרים. במהלך הנסיעה כולה לא הפסקתי לקלל את הנהג. בליבי כמובן, רק בליבי.

בשלב מסויים, אחרי שמהמורה איתנית בדרך הקפיצה אותי את כל הדרך אל גג האוטובוס ובחזרה, הבחנתי שמצידנו יושבת גברת צעירה, ומניקה. השתוממתי לראות שבתוך קהל הגברים הצעירים, הרווקים, שישבו סביבי, איש לא טרח אפילו להגניב מבט אל שדה החלוץ, או אל התינוקת שינקה ממנו בשקיקה.

אתם מבינים חברים - אין כאן מיניות. זה לא משהו שמדברים עליו, לא משהו שמכירים בו. אפילו הנערה הצעירה שמעטרת את שלטי החוצות של קוקה קולה ברחבי המדינה, מפגינה את הנאתה מהמשקה רק בעזרת חיוכה הצחור. גופה וצווארה מכוסים בבדים עבים.

אני מודה שבהתחלה ההיעדר הזה תפס אותי לא מוכן. כמי שבא ממה שמתקרא ״המערב״, הפכתי אדיש לחלוטין לגוף ולשימוש הנרחב באסתטיקה שלו והמשיכה של כולנו אליו. ביום אביב ממוצע בתל אביב, קל יותר למצוא אנשים לבושים בבגדים מינימליים מאשר מקום במסעדה הטבעונית הלוהטת של החודש.

ומשהו שם הופך אותנו לצרכנים לא מודעים. בלי לשים לב, התפישה הזאת שלנו כמוצרים (שצריכים להיות יפים, חטובים, צעירים לנצח ונחשקים) חדרה לכל היבט של חיינו. מילא והתופעה היתה נעצרת בבעיות בזוגיות או ביחסים אינטימיים - מדובר במשהו עמוק הרבה יותר. אנחנו הופכים להיות המוצרים שאנחנו צורכים. המשקל שלנו, עור הפנים שלנו, גודל האיבר שלנו - כולם הופכים להיות חלק ממחול שדים שבו אנחנו מחשבים את ערכנו העצמי למוות.

כאמור, לא כאן. ביום אחד אני יכול להיתקל ביפה בנשים ובכעורה וחסרת השיניים מכולן, והחיוך של שתיהן יהיה רחב באותה המידה. משהו בהדחקה העמוקה של היצר מאפשר לנפאלים לשמור משהו מהתמימות שלהם לאורך חיים שלמים.

כמובן שמתחת לפני השטח רוחשים כוחות אחרים שלעיתים מתבטאים באונסים מזעזעים והתמכרות לאלכוהול. אף אחד לא מושלם. אבל יש בחוויה הזאת של היעדר העיסוק המתמיד שלנו במימד הזה של עצמנו משהו מאוד שונה.

עוד לא החלטתי אם אני מרוצה ממנו או לא.

בכל מקרה שלא יהיה, בשלב מסוים הגענו ליעדנו הנכסף - עיירה קטנה ותוססת שמזכירה את אחד מכפרי הבדואים בדרום ישראל. עשינו שם את מה שהיינו צריכים, ישנו לילה במלון מעופש אך חביב, ובבוקר של יום המחרת עשינו את דרכנו חזרה. הצטופפנו, עשרות אנשים ילדים וטף, על גג האוטבוס המלא עד להתפקע. הסתכלתי סביבי, על גברים ונשים שמתייחסים אחד לשניה פחות כמוצרים שיש לצרוך.

במן תמימות שכזו מעוררת התשאות, הם פשוט ראו בעצמם בני אדם.

<3