אני כבר כמעט ולא כותב, וזה חבל. כפי שכבר הבנתי, הדרך שבה התודעה והזמן שלי
עובדים השתנתה, ואני מוצא את עצמי הרבה פחות מסוגל לחוות את עצמי, להסתכל ולנתח
ולהפיק שיעורים מפעימים על החיים, והרבה יותר עושה, זז ומגיב.
אני חושב שמדובר בהתפתחות חיובית.
ועדין, עבר כמעט חודש מאז יום ההולדת האחרון שלי, ואני מרגיש שהשנה, יותר מבדרך כלל, מדובר בתקופה משמעותית במיוחד.
כבכל שנה, חווית יום ההולדת שלי מזמנת לי רגעים קשים במיוחד. למרות שאני יודע שמדובר בסימון חברתי, ובמספר חסר משמעות, יש משהו במעבר הזה שלוחץ אותי לפינה; הידיעה שעוד שנה עברה, שיש כל כך הרבה טעויות שעשיתי, הזדמנויות שפספסתי – מעיקה עלי. אני מתבונן במראה ורואה עוד קמט, מעביר יד בשיערי ותופס עוד כמה שערות שנשרו.
הזמן חולף, מתקצר, לפחות עבורי.
והשנה, לכבוד המאורע הקשה, הופיעה אותה אישה משנה שעברה, שוב. גם בשנה שעברה היא ידעה להופיע וללחוץ במילותיה על כל הכפתורים שלי, לגרום לי להרגיש אשם, לבוא בדין וחשבון עם עצמי על הטעויות שלי, ולבכות. בכיתי הרבה. אבל הפעם היא הופיעה כפונקציה אחרת, חדשה. הרי בשנה שעברה הייתי מתנדב, עם זווית ראיה מסוימת, והשנה מיקמתי את עצמי במקום אחר לחלוטין. והיא הגיעה, הלכה אחרי, וראתה הכל. את כל ההסטות שלי, את כל ההסתרות, כל מה שאני לא רוצה להתמודד איתו.
וכך ביליתי את יום ההולדת שלי, בהר, בכפר, עם האישה הזאת שרואה עד לשד עצמותי, הולכת אחרי ומציבה בפני מראה קשוחה במיוחד. ובמראה ראיתי את עצמי כמו שאני שונא לראות: מפוחד, נקמן, קטנוני ובעיקר מיואש וחסר אונים. מכך שאני יכול לעזור לאנשים להשתנות, מכך שהם יכולים בכלל לבחור בזה. ראיתי איך המציאות והאנשים שסביבי, שעוררו בי זעם וחוסר סבלנות גדולים כל כך, היוו בסך הכל מראה לחוסר האמונה שלי.
ובדרכה, האינטנסיבית והלא מרפה, היא גרמה לי שוב לראות את זה. איזה ניצוץ קטן של תקווה, רגעים קטנים שבהם אחרים ואנחנו מצליחים להתעלות מעל כל המטענים וההרגלים שלנו ולבחור אחרת. "תאמין באדם" היא אמרה לי "או שתלך לעבוד עם חיות". אז לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי. לראות את האחרים כמו שהם באמת, ולא דרך המשקפיים העקומות של הציפיות שלי. לסלוח להם ולעצמי על כל הטעויות והמכשולים שבדרך, לתת לכל זה עוד הזדמנות.
ולהפתעתי – זה עבד. נכון, לא מדובר בתזוזות דרמטיות, אבל פתאום יכלתי שוב לראות דרך המסכות את מה שיש שם באמת, בהם ובי. ומתוך המתנה המדהימה הזאת נסעתי לבקר בישראל.
הו ישראל.
כמה אהבה וכמה פחד, כמה לחץ וכמה פגישות. אנשים שצצים מכל מקום, זמן שהולך ואוזל. לא היה לי קל שם, אני מודה, בודאי בהשוואה לקצב של נפאל, על כל המורכבויות שבו. אבל גם לשם, לקחתי איתי את האמונה המחודשת שהאישה הזאת הצליחה לעורר בי, וגם שם זכיתי לחוות רגעים של יופי ושל אהבה שלא העזתי להאמין שיכולים להתרחש באמת.
כשעמדתי מתחת לחופה של אחי, מנסה בכל כוחי לא להתעלף מרוב התרגשות, או כשראיתי אותו ואת אשתו הטריה מחזיקים אחד את השניה במהלך הערב, בעיניים עצומות ובחיוך תמים של אוהבים, הרגשתי כאילו החזה שלי עומד להתפוצץ. משהו בסיפור המשפחתי, בסיפור האישי שלי, לא איפשר לאמונה בכך שהמציאות יכולה לנוע גם אל הטוב להשתרש באמת.
אולי באמת כל מה שצריך זה להמשיך ולהאמין באדם, ואז דברים נפלאים יכולים לקרות. כשישבתי עם חבר בארץ, לקראת החזרה שלי לכאן, שאמר שאני סכריני ופשטני, הבנתי שמה שלא יקרה – איזשהוא תהליך עומק עובר עלי.
ואני מודה עליו.
אני חושב שמדובר בהתפתחות חיובית.
ועדין, עבר כמעט חודש מאז יום ההולדת האחרון שלי, ואני מרגיש שהשנה, יותר מבדרך כלל, מדובר בתקופה משמעותית במיוחד.
כבכל שנה, חווית יום ההולדת שלי מזמנת לי רגעים קשים במיוחד. למרות שאני יודע שמדובר בסימון חברתי, ובמספר חסר משמעות, יש משהו במעבר הזה שלוחץ אותי לפינה; הידיעה שעוד שנה עברה, שיש כל כך הרבה טעויות שעשיתי, הזדמנויות שפספסתי – מעיקה עלי. אני מתבונן במראה ורואה עוד קמט, מעביר יד בשיערי ותופס עוד כמה שערות שנשרו.
הזמן חולף, מתקצר, לפחות עבורי.
והשנה, לכבוד המאורע הקשה, הופיעה אותה אישה משנה שעברה, שוב. גם בשנה שעברה היא ידעה להופיע וללחוץ במילותיה על כל הכפתורים שלי, לגרום לי להרגיש אשם, לבוא בדין וחשבון עם עצמי על הטעויות שלי, ולבכות. בכיתי הרבה. אבל הפעם היא הופיעה כפונקציה אחרת, חדשה. הרי בשנה שעברה הייתי מתנדב, עם זווית ראיה מסוימת, והשנה מיקמתי את עצמי במקום אחר לחלוטין. והיא הגיעה, הלכה אחרי, וראתה הכל. את כל ההסטות שלי, את כל ההסתרות, כל מה שאני לא רוצה להתמודד איתו.
וכך ביליתי את יום ההולדת שלי, בהר, בכפר, עם האישה הזאת שרואה עד לשד עצמותי, הולכת אחרי ומציבה בפני מראה קשוחה במיוחד. ובמראה ראיתי את עצמי כמו שאני שונא לראות: מפוחד, נקמן, קטנוני ובעיקר מיואש וחסר אונים. מכך שאני יכול לעזור לאנשים להשתנות, מכך שהם יכולים בכלל לבחור בזה. ראיתי איך המציאות והאנשים שסביבי, שעוררו בי זעם וחוסר סבלנות גדולים כל כך, היוו בסך הכל מראה לחוסר האמונה שלי.
ובדרכה, האינטנסיבית והלא מרפה, היא גרמה לי שוב לראות את זה. איזה ניצוץ קטן של תקווה, רגעים קטנים שבהם אחרים ואנחנו מצליחים להתעלות מעל כל המטענים וההרגלים שלנו ולבחור אחרת. "תאמין באדם" היא אמרה לי "או שתלך לעבוד עם חיות". אז לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי. לראות את האחרים כמו שהם באמת, ולא דרך המשקפיים העקומות של הציפיות שלי. לסלוח להם ולעצמי על כל הטעויות והמכשולים שבדרך, לתת לכל זה עוד הזדמנות.
ולהפתעתי – זה עבד. נכון, לא מדובר בתזוזות דרמטיות, אבל פתאום יכלתי שוב לראות דרך המסכות את מה שיש שם באמת, בהם ובי. ומתוך המתנה המדהימה הזאת נסעתי לבקר בישראל.
הו ישראל.
כמה אהבה וכמה פחד, כמה לחץ וכמה פגישות. אנשים שצצים מכל מקום, זמן שהולך ואוזל. לא היה לי קל שם, אני מודה, בודאי בהשוואה לקצב של נפאל, על כל המורכבויות שבו. אבל גם לשם, לקחתי איתי את האמונה המחודשת שהאישה הזאת הצליחה לעורר בי, וגם שם זכיתי לחוות רגעים של יופי ושל אהבה שלא העזתי להאמין שיכולים להתרחש באמת.
כשעמדתי מתחת לחופה של אחי, מנסה בכל כוחי לא להתעלף מרוב התרגשות, או כשראיתי אותו ואת אשתו הטריה מחזיקים אחד את השניה במהלך הערב, בעיניים עצומות ובחיוך תמים של אוהבים, הרגשתי כאילו החזה שלי עומד להתפוצץ. משהו בסיפור המשפחתי, בסיפור האישי שלי, לא איפשר לאמונה בכך שהמציאות יכולה לנוע גם אל הטוב להשתרש באמת.
אולי באמת כל מה שצריך זה להמשיך ולהאמין באדם, ואז דברים נפלאים יכולים לקרות. כשישבתי עם חבר בארץ, לקראת החזרה שלי לכאן, שאמר שאני סכריני ופשטני, הבנתי שמה שלא יקרה – איזשהוא תהליך עומק עובר עלי.
ואני מודה עליו.
