יום שני, 23 בדצמבר 2013

בשלות

נשימות עמוקות, אני תמיד חותם בתחילת וסוף הפוסטים מלאי המשמעות שלי בפייסבוק. בקשה, תחינה, שממוענת לרוב אל עצמי ולא אל הקוראים המזדמנים של הגיגיי.

הרים מושלגים, חיות טרף קסומות ובלתי נראות, חברים מקומיים מצחיקים, דמויות מעוררות השראה מחיי הכפר והמון נוכחות ברגע - החוויה שלי בנפאל הובילה עד כה להתעצמות וההתחזקות של האמונה שלי בעצמי.

אבל בתוך השנה שבחרתי לעצמי טמון זרע של פורענות, מוקש מתובנת ומאתגר שכל התובנות והאמונות שלי מתקשות לעמוד מולו.

אני מדבר כמובן על יום הולדתי הקרב.

הייתי רוצה להיות מואר, אני כותב לעצמי בכל בוקר, לאורך שלושה דפים של חשבונות נפש, קטנוניות, אימון עצמי והתבוננות. הייתי רוצה להיות האמן המוכשר שתמיד סיפרתי לעצמי שמתחבא בי, או בעיקר אדם טוב שמצליח להתעלות מעל כעסים, ייאוש והפחד מהעתיד לבוא.

אבל אני לא מואר, אני לא תמיד בטוח שאני אפילו מבין את משמעות המילה.  

וכך מצאתי את עצמי, יושב היום בשעה חמש בבוקר וממתין לשותפי המקומי לעשייה שיופיע ונוכל להתחיל את יומנו. היום, כך סיכמנו, נתחיל ביצירתה של פינה שבועית שתעקוב אחרי חיי היום יום של אנשי הכפר, בכל פעם אחרי דמות אחת.

למי שלא יודע, בשעה חמש בבוקר, בבוקר יום של שלהי חודש דצמבר בהרי נפאל, קר נורא. אז ישבתי על מרפסת האבן שלנו ובהיתי בהרים החשוכים שמולי, וקפאתי. לא עזרו המעיל והצעיף והכפפות. רוח עזה ניערה את צמרות העצים הפזורים והירח בהה בי ממושבו במרכז השמיים.

מה אני עושה כאן? שאלתי את עצמי. מי יכל להעלות על דעתו, אפילו לפני חצי שנה, שאמצא את עצמי בעיצומה של סיטואציה תלושה שכזו?

אחד אחרי השני באו לבקר אותי כל השדים העתיקים: זה שלא יודע לאן אנחנו הולכים מכאן, זה שמתגעגע למשפחה ולחברים וכמובן - זה שיודע בביטחון מלא שעשיתי טעות נוראה בכך שהחלטתי לצאת למסע הזה.

נזכרתי במידע שחלק איתי אדם קרוב אמש, בעת שצעדנו בחושך המוחלט מכפר אחד למשנהוא: הלילה שעבר, זה שבדמדומיו התעוררתי ומצאתי את עצמי יושב על המרפסת ובוהה בחשיכה, הוא הלילה שבו כדור הארץ נמצא במרחק הגדול ביותר מהשמש - הלילה הארוך ביותר בשנה.

כמה אירוני, או צפוי.

ואז הגיע החבר שלי, ופצחנו בפעילות המתוכננת: עקבנו אחרי האמא הזקנה שלנו כשהיא חותכת מספוא לחיות המשק שלה, מכינה ארוחת בוקר למשפחתה, מתפללת. כמה פשוטים ומעוררי קנאה נראו לי החיים שלה לפתע. היא הרי לא מבינה שיקולים דרמטיים של קריירות ותרומה לחברה הגלובאלית, מסעה וייעודה של נשמה. היא לא מטרידה את עצמה בהתבלות של הגוף הפיזי ובמה שנראה כמו חוסר משמעות קיומי מוחלט.

מסכנה שכזאת, היא רק חיה. כל רגע ורגע, בלי פנטזיות, בלי בריחות ובלי שאלות מלאות פאתוס שמלוות כל צעד שהיא לוקחת.

כבר ציינתי שקינאתי בה?

אבל במהלך היום המטריד הזה, מסוג הימים שמרגיזים בלי סיבה מיוחדת, הבנתי שמה שמטריד אותי באמת הוא שינוי הקידומת שיתברך עלי בימים הקרובים. כבר לא ילד, הילד.

למזלי, כאדם כפייתי, אני כותב את עצמי לעצמי כבר תקופה ממושכת. וכך התאפשר לי לצאת למסע אחורה, שבוע, חודש, שנה, שנתיים. כמה הופתעתי לגלות את אותם שדים שפקדו אותי לכבוד יום הולדתי הקרב, אותו תמרור דרך משמעותי בחיי אדם, מופיעים שוב ושוב בכל צמתי הבחירה וההכרעה (כמו גם בסתם ימי חול) שתיעדתי.

אז מה נותר לי להסיק?

אולי שאין לי, לשם שינוי, מה להסיק. שלא חייבת להיות שורה תחתונה לכל תובנה או שאלה, ושלפעמים נעים לתת לדברים פשוט להיות. אין לי מושג לאן אני ממשיך מכאן, ומצד שני מעולם לא היה לי מושג לגבי שום דבר.

וסך הכל, הדרך בה חיי התגלגלו עד כה לא מדירה שינה מעיני. לרוב.

שתתחלף הקידומת, אין לי ממש שליטה על התהליך. אני יכול רק להחליט שאני לא מגיב לדברים ונותן להם להפעיל אותי כפי שעשו במשך כל חיי.

לכל הפחות, אני יכול להתנחם בכך שהלילה הארוך והקר ביותר כסר מאחורי, ושמעתה והלאה (לפחות עד אותה התקופה בשנה הבאה) האור ילך ויגבר.

<3




יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

הנמר והעז

אבן שמישהו חקק עליה עם אבן אחרת, מטריצה של סימנים וקווים, ועליה ארבע אבנים ועשרים ואחת יחידות של שעועית אדומה. כל אבן מייצגת נמר, כל שעועית - עז.

״מה מטרת המשחק?״ שאלתי אותו, והוא, שאוהב כל כך ללמד ולדבר באנגלית, מיד פנה אלי ואמר:״תחבולות. יש מספר גדול יותר של עזים, אבל הן עדינות יותר. אם הן לא יערימו על הנמרים - אין להן סיכוי״.

כמה מופלאה ומכושפת היא החזרה אל הכפר. גם אם זרם המים בנביעה של הכפר חלש יותר ממה שהיה רק לפני שבוע, והצמחיה לבשה גוון עגום וחום יותר - הציפה אותי תחושה של חזרה הביתה.

ומה מדהים יותר כדי לקבל את פני חזרה מהעיר, בה חוויתי התקפים אדירים של כעס בין מדורות הפלסטיק המעשנות, מלחזור לשיעור בודהיסטי על מהות החיים האנושיים?

המשפחה שאנחנו גרים אצלה לא מפסיקה להפתיע.

עם שובנו, גילינו שביתם הפך למקדש בודהיסטי צבעוני, שבו שמונה נזירים ונזירה אחת יושבים מבוקר עד ליל, יום יום, ומבצעים טכס של היטהרות.

תמיד הוקסמתי מבודהיזם. אולי זו העובדה שלא הבנתי אף פעם אם מדובר בדת או במדע קוסמי, או אולי זה היה הקסם שיש במשהו שמגיע מחוץ לתרבות שלי שאיפשר לי להתעניין בדברים שתמיד ברחתי מהם.

כמו דת, למשל.

עברו כמה רגעים לפני שהסכמתי להכנס ולשבת איתם, בשבע בבוקר, בעודי עדין נפוח ומבולבל מלילה של חלומות טרופים. אבל אז הוא ניגש אלי, בעלה של ביתו הבכורה של אבינו המאמץ. האנגלית שלו איפשרה לו, עוד מהימים הראשונים שלנו כאן, לשמש כגשר בינינו לבין אנשי הכפר.

״אתה יודע מה זאת קארמה?״ הוא שאל. משכתי בכתפי וחייכתי, יש מישהו שלא יודע מהי קארמה בימינו? בן רגע חזרתי אחורה לתקופה שבה למדתי בודהיזם, מנסה נואשות למצוא שם איזו תשובה כוללת לכל השאלות שלי לגבי החיים והעולם. נזכרתי כיצד הידע עוות על ידי ואיפשר לי להתנתק רגשית מהחיים, להפוך לרובוט חסר עניין במתרחש.

״קארמה זאת אחריות״ הוא אמר תוך שהוא בוהה בי ומחייך את החיוך המבויש שלו. ״מה שאמרת, מה שעשית, מה שחשבת - כל הדברים האלה יוצרים את העולם שסביבך. הבחירות שלך משפיעות על העתיד שלך ושל כל היצורים החיים. ובכל רגע, אתה יכול לבחור אחרת״.

בהיתי בו לרגע, ומיד התחלתי לצעוד אל הבית. משנכנסתי נתקפתי בתחושה עזה של ענווה: בתוך החדר הגדול, אפופים בעשן מרווה, ישבו הנזירים והנזירה, ושיננו מנטרות. ״הם מבקשים חמלה עבור העולם״ הוא אמר וחייך. מעדתי אל שטיח קש שמישהו שם על הרצפה הקפואה ושם ישבתי.

.הזמן חלף, דקות או שעות או גלגולים של חיים
 
המלמולים המעגליים של הנזירים סחפו אותי
 למצב תודעה מחודד ובהיר. מדי פעם הם פסקו מלמלמל ותקעו בחצוצרות, היכו בתופים, ניגנו במצילתיים. מאוחר יותר מישהו אחר הסביר לי שמטרת הקקופוניה הזו היא לשלוח אות אל העולם. לשלוח לכולם ולהכל את מאמציהם הכנים.

אחרי זה השתחווינו, מחזיקים את כפות ידינו בנמסטה כנגד ראשנו, פינו וליבנו. ביקשנו לטהר מאיתנו את הקארמה השלילית שיצרנו במילים, מחשבות ומעשים. קח אותי כתלמידך, בודהה, הם ביקשו שאשנן ביני ובין עצמי.

ואחרי שיצאנו מחדר הפלאים, מוכנים להתחיל את יומנו נקיים, בעוד שהנזירים ממשיכים לנהל את מלחמתו האינסופית של האור כנגד החושך, שאלתי אותו מיהו הבודהה הזה שביקשתי שיקבל אותי כתלמידו. הוא חייך אלי והפטיר: ״זה אתה כמובן. כל אחד יכול להפוך מואר, לא משנה מאיזו דת או תרבות הוא מגיע״.

בזמן שישבתי בחוץ, ממתין בציפייה לשמש שתופיע כבר ותסלק את צינת הלילה שנמשכת בכפר עד שעות הבוקר המאוחרות, חשבתי על אותו משחק שהנזירים משחקים ומה הוא מסמל עבורי: לא משנה כמה אנחנו משתדלים ומנסים להיות טובים יותר, מדויקים יותר עם עצמנו - תמיד יופיע אותו רגע שבו הדפוסים העמוקים שלנו, הפחדים המושרשים או הפצעים העתיקים שלנו חוזרים לפגוש אותנו שוב. 

ולמרות מספרם הזעום, ביחס לרצון הכללי של רובנו להשתפר, כוחם רב עד כדי שיתוק.

מה נותר לנו אלא למצוא תחבולות, ולטמון להם מלכודות בדרכם ללכוד אותנו בעוד סיבוב של סבל?

רגע אחרי זה יצאה החוצה הנזירה, אישה מלאה ומרשימה בשנות החמישים לחייה. היא בהתה בי רגע וחייכה.

 ״אל תהיה כל כך רציני״ אמרה תוך שהיא מגישה לי עוגיה דלת סוכר עם טעם של חול. ״תראה איזה בוקר יפה״.

<3


יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

להבות הגיהנום

"אתה כועס" הוא אמר, עיניו הכחולות, הדוממות, מאשימות אותי. "אתה חכם מדי בשביל להתנהג ככה, תהיה הגיוני".

שניה אחר כך כבר היה מאוחר מדי. פי נפתח, וכמו בהילוך איטי מסויט, יצאו ממנו מילים שלא רציתי לומר, רגשות ומחשבות שהחבאתי במעמקי הבטן. עיניו המשיכו לבהות בי, דוממות, וכל מה שנותר לי לעשות היה לקום, לאסוף את חפציי, ולצאת מהחדר.

הו קטמנדו, לא ככה תכננתי לחזור ולבקר בך.

הרי כל החודש האחרון, בעודי מקפץ בין הטרשים והדגלים הבודהיסטיים, חלמתי על מגדליך (הלא) נוצצים, על מאכלים עשירים ועתירי מוצרי חלב, ירקות טריים, ללכת לישון אחרי תשע בלילה, ובאופן כללי – לנוח. נכון שבשבוע האחרון שלנו בכפר, לפני שנסענו חזרה אל העיר לסמינר הראשון שלנו, הדברים כבר התחילו לחרוק, אבל שכנעתי את עצמי שזו רעה חולפת.

ואז הגעתי לכאן, אחרי נסיעה ארוכה וריחנית, והאמת הכתה בי: שד הכעס האדום, אותו חבר הזוי שיש לי איתו יחסי אהבה/שנאה של חיים שלמים, המתין לשעת כושר. ואני, בתמימותי, ביהירותי, או סתם מתוך חוסר שימת לב, נפלתי אל תוך מלכודת השקרים שלו.

וזה בכלל לא היה הוא הרי, הבחור עם העיניים הכחולות הקרות, שהרגיז אותי. זה הייתי אני. אני מרגיז את עצמי כבר זמן מה, למען האמת. אני יכול לחשוב על המון סיבות, שונות ומשונות, לכל הכעס הזה שמציף אותי כבר ימים ושבועות, וכולן יהיו שקריות. כמובן שברגעי החולשה, אלה השקרים האלה בדיוק שלהם אני מאמין ללא הסתייגות.

אז קמתי ויצאתי, כאמור, מהחדר. יצאתי החוצה אל היום הקר, עם השמש השקרנית שלו והריח המתמיד של שריפות האשפה והפלסטיק. רציתי לבכות, רציתי לצרוח, וכל מה שיכלתי להרגיש הוא הזעם הבוער בעצמותיי, גורם לי לרעד, רטט ושנאה. הלוואי והייתי יכול להוציא מזה משהו, להתמיר ולשפר ולהבין, אבל לא יצא מהמקום הגבוה הזה כלום.

ליקוי מאורות.

לקח לי זמן, אבל בסוף הפסקתי לרטוט. גררתי את עצמי למעלה, והתחלנו את הישיבה מחדש. ושוב הוא התחיל, עם המילים החוזרות וההיגיון המעגלי שלו, שוב הרגשתי איך הזמן שלי מתבזבז, איך החיים שלי מתקצרים ואיך הכול קורס סביבי ובתוכי.  ואז הצטרפה אלינו החברה שהיא גם מדריכה, וסיפקה לי חבל הצלה, כמו מי חיים לגרוני הניחר. בכמה מילים ומבט, הרגשתי שהמהלך ההרסני בתוכי נעצר, ומתחלף באשמה.

הרי אני כל כך כושל, בבחירותיי, בחיי, אפילו בהתמודדות שלי עם דעות ומחשבות שונות משלי. אני סופח וסופג את כל מה שמתחולל סביבי עד שאני מתייאש ופולט את הכול החוצה באלימות מתפרצת. לא בדיוק מאסטר זן, עדיין. נשמתי עמוקות ובהיתי בקיר שמולי. קישטה, אשמה, הסתלקי לך חזרה אל החור שממנו יצאת. את לא מועילה ולא עוזרת, יאללה ביי.

הרגשתי איך אני מצליח לנשום שוב, את האוויר המזוהם של העיר. יכולתי לראות איך ענני הבלבול והתסכול מתפזרים בתוך התודעה שלי, ואני חוזר אל הכאן והעכשיו.

אני עובר כאן את אותם השיעורים שרדפו אחרי כל חיי, זו רק התדירות והעצימות שלהם שהולכות ומתגברות: לנשום לפני שאני מגיב, לראות מי מדבר בתוכי ולמה הוא אומר את מה שהוא אומר, להגיד את הדברים שבוערים בי, לא להדחיק ולשקר, בעיקר לא לעצמי. ומעל הכול – לא להיכנע לאשמה. אותה להטוטנית מתוחכמת שמתחזה לרגש לגיטימי, בזמן שהיא מבקשת ממך לשקוע בתוכה, כאילו עצם הקיום שלה הוא המחיר שעליך לשלם עבור הטעויות שלך.

הוא לא.

כמו הנוף, שעובר את אותם התהליכים לאורך תקופות בלתי נתפסות של זמן, עם הגשם שיורד ושוחק את הקרקע, חום הקיץ המכביד וחוזר חלילה – גם אני מתעצב לאיטי. הגלים עולים ויורדים, התובנות באות והולכות, הכל הופך מהיר יותר, מדויק יותר. אין לי את הזמן או האנרגיה, שום אפשרות אמיתית, להישאר זמן ממושך מדי בעמדה מסוימת, נוחה או מרגיזה ככל שתהיה. אני חייב להמשיך לנוע.

לא נותר לי אלא לקוות שבסוף המסע הזה, שמרגיש לעיתים כמו חיים בתוך מכונת כביסה שהיא גם תנור, אופה ומרטיבה, סוחטת ומייבשת – יתגלה בפני הנוף הפנימי של מי שאני אמור להיות.

אני די אופטימי.

<3




יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

הדרך למעלה

״אתה תיפול משם, תיזהר״ הוא אמר לי, כשהוא תופס בחוזקה את ירכי. הצלחתי להבין חלקים מהדברים שהוא אמר בנפאלית, ואת השאר השלמתי מהבעות פניו והצורות שהחווה בידיו.

איש זקן ואני, מטלטלים מצד לצד, נוסעים בג׳יפ בצבע ירוק-חלודה, בדרך הכי משובשת שנסעתי בה בחיי. ובין התקף עצבים אחד למשנהו, אני לומד עוד שיעור על ביחד ולחוד, קירבה וריחוק.

הם כל הזמן נוגעים, הנפאלים האלה. מחזיקים ידיים ברחוב, מלטפים, מניחים יד על גבך - לו רק הם ידעו עד כמה מחרידה אותי החדירה המתמשכת הזו למרחב האישי שלי.

אני כל כך רגיל לחומות, גבולות, זמן אישי, לדאוג לצרכים של עצמי, שלפעמים החוויה הבלתי מרפה הזו יכולה להיות מתישה עד כדי התמוטטות עצבים. אפילו שהחלק הבוגר שלי יודע שזו הצורה שלהם להיות יחד, לא להרגיש שהם בודדים וחסרי משמעות בעולם.

כשהלכנו לעיר הבזאר, מקפצים במורד הגבעות הטרשיות, עוברים מעל גשרים תלויים ושדות אורז, לא הפסקתי להתרגז על שני החברים המקומיים שליוו אותי למשימת קניית הירקות השבועית. אחד עצר לדבר עם כל יצור שפגשנו בדרך, אנושי יותר או פחות, והשני טיפס על כל עץ רענן בחיפוש אחרי פירות חדשים ומסעירים לאכול.

ילדים, סיננתי לעצמי, זכור שמדובר בעם של ילדים.

אבל אחרי שעות ארוכות של התמזמזות בבזאר, ההבנה המאיימת שהג׳יפ שהובטח לי שייקח אותנו לביתנו מעולם לא היה קיים, וההמתנה המייסרת וחסרת ההגיון לכלי רכב כלשהוא שישא אותנו במעלה ההר - אדי הסבלנות האחרונים שלי התפוגגו לבלי שוב.

לא יכלתי לדבר, אפילו לא להישיר מבט לעיניהם, רק לכעוס ולבהות במרחק.

למה אני כאן? בממלכת המטורפים האלה?

ואז התחילו להגיע ההודעות מהארץ. אחת אחרי השניה, עגומות בצורות מגוונות, הן בישרו לי שאריק איינשטיין מת. אני חוזה במשהו מיוחד, נזכרתי, האפשרות לראות מבחוץ אבל קולקטיבי.

אני לא יכול להגיד שהעצב הציף אותי. אהבתי את האיש ומה שהוא ייצג עבורי, אבל הכל הרגיש לי כל כך רחוק. רק התפעלתי מאיך שכל מי שאני מכיר פתאום הרגיש חלק ממשהו גדול יותר. 

ואז הוא תפס את ירכי, האיש הזקן והחייכן. כנראה שהוא פחד שאעוף באחד הסיבובים מצלע ההר. או שאולי הוא פחד שהוא יעוף, וקיווה שאייצר עבורו איזו יציבות, משהו להיאחז בו. באחת חזרתי אל משאית הבקר הצפופה ומלאה עד גדותיה בשקי אורז, ארגזים מלאים בנודלס ואינסוף אנשים.

מבוגרים, צעירים, ילדים - כולם צפופים ומחזיקים איש ברעהו. מחזיקים בלי לחשוב, בלי לפחד מהמגע או הליכלוך, מזה שהם עושים משהו לא בסדר. פשוט מתקיימים ביחד, כי אין להם ברירה אחרת.

כמה שלווה יש במקום הזה לפעמים.

בהמשך הנסיעה כבר הייתי נוכח לחלוטין. הסתכלתי סביבי ותהיתי מה יש כאן שאיבדנו, ומה יש במערב שהאנשים האלה עדין לא חולמים ללמוד. קל להגיע במקום הזה לאבחנות פשטניות - לא תמצאו פה כאלה.

בתוך האינטימיות שנכפתה עלי, יכלתי לראות מבחוץ ביתר בהירות את הביחד שהשארתי בארץ. להציץ עליו לרגע מהמרחק. תהיתי לעצמי למה עצב וכאב הם זרזים כל כך חזקים להסרת הגבולות בין אנשים, ושאלתי את עצמי על מה כל אחד מהאנשים שחלקו איתי את תחושת האובדן שלהם מתאבל באמת.

השמש שקעה במרחק, והגענו למחוז חפצנו. איחלתי בליבי לנפטר הצלחה בהמשך המסע שלו, וקיוויתי שהרחם שאליו יוולד, ישלח אותו לחיים מלאים בהרפתקאות טובות ויפות.

״ראית? מזל שהחזקתי אותך״ אמר הזקן וקרץ.

<3