הרים מושלגים, חיות טרף קסומות ובלתי נראות, חברים מקומיים מצחיקים, דמויות מעוררות השראה מחיי הכפר והמון נוכחות ברגע - החוויה שלי בנפאל הובילה עד כה להתעצמות וההתחזקות של האמונה שלי בעצמי.
אבל בתוך השנה שבחרתי לעצמי טמון זרע של פורענות, מוקש מתובנת ומאתגר שכל התובנות והאמונות שלי מתקשות לעמוד מולו.
אני מדבר כמובן על יום הולדתי הקרב.
הייתי רוצה להיות מואר, אני כותב לעצמי בכל בוקר, לאורך שלושה דפים של חשבונות נפש, קטנוניות, אימון עצמי והתבוננות. הייתי רוצה להיות האמן המוכשר שתמיד סיפרתי לעצמי שמתחבא בי, או בעיקר אדם טוב שמצליח להתעלות מעל כעסים, ייאוש והפחד מהעתיד לבוא.
אבל אני לא מואר, אני לא תמיד בטוח שאני אפילו מבין את משמעות המילה.
וכך מצאתי את עצמי, יושב היום בשעה חמש בבוקר וממתין לשותפי המקומי לעשייה שיופיע ונוכל להתחיל את יומנו. היום, כך סיכמנו, נתחיל ביצירתה של פינה שבועית שתעקוב אחרי חיי היום יום של אנשי הכפר, בכל פעם אחרי דמות אחת.
למי שלא יודע, בשעה חמש בבוקר, בבוקר יום של שלהי חודש דצמבר בהרי נפאל, קר נורא. אז ישבתי על מרפסת האבן שלנו ובהיתי בהרים החשוכים שמולי, וקפאתי. לא עזרו המעיל והצעיף והכפפות. רוח עזה ניערה את צמרות העצים הפזורים והירח בהה בי ממושבו במרכז השמיים.
מה אני עושה כאן? שאלתי את עצמי. מי יכל להעלות על דעתו, אפילו לפני חצי שנה, שאמצא את עצמי בעיצומה של סיטואציה תלושה שכזו?
אחד אחרי השני באו לבקר אותי כל השדים העתיקים: זה שלא יודע לאן אנחנו הולכים מכאן, זה שמתגעגע למשפחה ולחברים וכמובן - זה שיודע בביטחון מלא שעשיתי טעות נוראה בכך שהחלטתי לצאת למסע הזה.
נזכרתי במידע שחלק איתי אדם קרוב אמש, בעת שצעדנו בחושך המוחלט מכפר אחד למשנהוא: הלילה שעבר, זה שבדמדומיו התעוררתי ומצאתי את עצמי יושב על המרפסת ובוהה בחשיכה, הוא הלילה שבו כדור הארץ נמצא במרחק הגדול ביותר מהשמש - הלילה הארוך ביותר בשנה.
כמה אירוני, או צפוי.
ואז הגיע החבר שלי, ופצחנו בפעילות המתוכננת: עקבנו אחרי האמא הזקנה שלנו כשהיא חותכת מספוא לחיות המשק שלה, מכינה ארוחת בוקר למשפחתה, מתפללת. כמה פשוטים ומעוררי קנאה נראו לי החיים שלה לפתע. היא הרי לא מבינה שיקולים דרמטיים של קריירות ותרומה לחברה הגלובאלית, מסעה וייעודה של נשמה. היא לא מטרידה את עצמה בהתבלות של הגוף הפיזי ובמה שנראה כמו חוסר משמעות קיומי מוחלט.
מסכנה שכזאת, היא רק חיה. כל רגע ורגע, בלי פנטזיות, בלי בריחות ובלי שאלות מלאות פאתוס שמלוות כל צעד שהיא לוקחת.
כבר ציינתי שקינאתי בה?
אבל במהלך היום המטריד הזה, מסוג הימים שמרגיזים בלי סיבה מיוחדת, הבנתי שמה שמטריד אותי באמת הוא שינוי הקידומת שיתברך עלי בימים הקרובים. כבר לא ילד, הילד.
למזלי, כאדם כפייתי, אני כותב את עצמי לעצמי כבר תקופה ממושכת. וכך התאפשר לי לצאת למסע אחורה, שבוע, חודש, שנה, שנתיים. כמה הופתעתי לגלות את אותם שדים שפקדו אותי לכבוד יום הולדתי הקרב, אותו תמרור דרך משמעותי בחיי אדם, מופיעים שוב ושוב בכל צמתי הבחירה וההכרעה (כמו גם בסתם ימי חול) שתיעדתי.
אז מה נותר לי להסיק?
אולי שאין לי, לשם שינוי, מה להסיק. שלא חייבת להיות שורה תחתונה לכל תובנה או שאלה, ושלפעמים נעים לתת לדברים פשוט להיות. אין לי מושג לאן אני ממשיך מכאן, ומצד שני מעולם לא היה לי מושג לגבי שום דבר.
וסך הכל, הדרך בה חיי התגלגלו עד כה לא מדירה שינה מעיני. לרוב.
שתתחלף הקידומת, אין לי ממש שליטה על התהליך. אני יכול רק להחליט שאני לא מגיב לדברים ונותן להם להפעיל אותי כפי שעשו במשך כל חיי.
לכל הפחות, אני יכול להתנחם בכך שהלילה הארוך והקר ביותר כסר מאחורי, ושמעתה והלאה (לפחות עד אותה התקופה בשנה הבאה) האור ילך ויגבר.
<3
