עם חלוף קו האמצע של שהייתנו בכפר, החלו הקולות סביבי לתהות: מה הלאה? למרות העובדה שחמישה חודשים תמימים עוד נותרו לנו כאן, בעבודה סיזיפית ומעגלית, עם הישגים קטנים וגדולים, טיפוסים במעלה הרים ושמש שהולכת ומתחזקת מדי יום - קו הסיום נראה באופק.
היא חזרה על המשפט הזה, עם קו הסיום, לפחות עשרים פעם בביקורה כאן. אותה חברה, שותפה לתוכנית, בחורה אינטליגנטית ורגישה לכל הדעות, לא הצליחה להתנתק מההתמכרות שלה לעתיד.
היא יכלה כבר לדמיין את בית הספר בו תלמד, שאליו תתקבל בעזרת החויה הנוכחית שלה בנפאל, שכבר מככבת בקורות החיים שלה. היא תוהה לגבי סוג האנשים שאיתם תתחבר בעיר החדשה אליה תעבור, או סתם חולמת בהקיץ על הגבר כהה העור שיופיע בכל רגע בחייה ויסחוף אותה מהרגליים אל תוך הרפתקה סוערת שתימשך חיים שלמים.
היא כל כך מכורה לעתיד, החברה הזו, שיש לה מספר מהם שערוכים בשורה, אחד ממתין להחליף את רעהו במקרה של כישלון של תרחיש כזה או אחר.
בפעם הראשונה שהיא הבהירה לי שקו הסיום קרוב, הצלחתי לפטור אותה בחיוך ומשיכת כתף אגבית. בהמשך זה נעשה יותר קשה. בהדרגה גם נעשיתי ער לעובדה שכמעט כל חבריי לכפר, אותם בינלאומיים איתם אני מעביר את זמני כאן, נמצאים בתודעתם כבר מעבר למועד פקיעתה של החויה המשותפת שלנו - בעבודה נכספת וריווחית, בעיר חדשה ומעניינת, שם.
כמו מקהלה יוונית, התעוררו בי כתגובה אינספור קולות, חלק מבקשים לבקר את תפיסת עולמם המוגבלת וחסרת התכלית של חבריי, אחרים מבקשים לראות אותם בחמלה וסבלנות.
אבל לצערי הרב, וכפי שקורה לעיתים קרובות מדי, הקול אשר מצליח להשתיק את כולם, לפחות בשלב הראשון, הוא קול הייאוש. כמו פלסטלינה ממימד איקס, אני מתנגד, מתווכח, מתנשא, מוצא אינסוף צידוקים להיות אחר מהאנשים שסביבי, רק כדי לגלות ביני ובין עצמי, באותם רגעים של בדידות סוף יום שכזו, שמבלי ששמתי לב - אני מסכים איתם.
ואז אני זה ששוכב במיטה בלילה ונסחף למחשבות על הלימודים שאני צריך להירשם אליהם, הזוגיות שתשוב אלי או ההרפתקאות שמצפות לי במקומה, החזרה לארץ או הבריחה ממנה והלאה, אני מוצא את עצמי מפחד פחד מוות מכך שאין לי מושג עדין מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיי (הפתעה - גם נפאל לא תיקנה את השגיאה המתמשכת הזו).
אופס.
גם במקרה הזה, מימד הזמן נחוץ ואף מועיל להתמודדות עם התכונה החקיינית הזאת שלי. היו צריכים לעבור עוד כמה ימים, שבהם התהלכתי כמו בתוך ערפל סמיך, מסתובב בכפר ומחייך לעוברים ולשבים, מטגן אורז או עושה מדיטציה, משאיר אחרי איזו קליפה ריקה שפועלת על אוטומט, בזמן שאני חי את החודש, השנה והעשור הבאים והמדומיינים בראשי.
ואז זה עבר. בחיים כמו בחיים, המעברים שלנו בין מצבים שונים בדרך כלל לא מסומנים באפקטים המיוחדים ששמורים לסרטים הוליוודיים; אולי זאת היתה שקיעה בהרים, או התינוק הטיבטי השכן שעשה איתי כביסה והישיר אלי מבט. מה שלא יהיה, התעוררתי שוב.
ועם קומי, נזכרתי שוב בעצמי. כמה שזה קשה להיזכר בעצמך, מתוך בליל הגירויים והדעות שמקיפים אותנו, גם בכפר שכוח אל אי שם, אין דבר נהדר מזה.
הרי בחרתי לבוא לכאן, במידה רבה מתוך רצון להפסיק את ההיסחפות שלי במערבולת הרעב הבלתי נפסק, הרעב לעוד. הנויורוזות הבלתי פוסקות שלי, הפחד מהעתיד ומחוסר השליטה שלי בו, הרפו מעט מהגה החוויה שלי, בזכות אופי החיים כאן. אם רציתי או לא, כל מה שנותר לי לעשות הוא לשחרר ולקבל את הקיים.
והנה, הזמן לא פסק מלכת. גם החוויה הזאת דינה להיגמר. בסופו של דבר, כנראה שלא אמצא את עצמי מסיים את חיי בכפר הזה. למרות זאת, וההסתייגות הזאת היא עולם ומלואו, בהווה החוויה הזאת עדין מתמשכת. אני עדין קם כאן מדי בוקר, ועוד נותרה לי עבודה רבה לעשות, פנימית וחיצונית.
אני רק צריך לזכור את הבחירה שלי - התרכזות בהווה. אותה התרכזות אינה מרמזת על בריחה מהמציאות, נהפוך הוא. אני נאלץ בכל יום לעשות ולפעול הרבה יותר ממה שאני רוצה, ולחלום הרבה פחות ממה שנוח לי.
העתיד הוא ההתמכרות השניה הכי קשה שלי, אחרי הדרמות הרגשיות, אבל כמו עם כל סם, יש רגעים של חסד שבהם אתה מבין שהגיע הזמן להמשיך הלאה, למקום או מצב טובים מזה.
או לסם קשה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה