אני חושב שהבנתי למה הם הולכים שלובי ידיים.
בתור אדם שמתקשה בהבעת חיבה פיזית, לקח לי זמן רב להתרגל לאופן שבו הנפאלים, משני המינים, נוטים להפגין חום אנושי כלפי אנשים מהמגדר שלהם; גברים מקפצים ברחובות ומחזיקים ידיים, נשים שמלטפות אחת את השניה כל היום, ילדים שמתמזגים במשחק – נדמה שכולם כאן כל הזמן ביחד, בכל רגע מהיום שלהם.
החיבה הזו, כמו גם השמחה האינהרנטית של הנפאלים, מהווים לפעמים אתגר משמעותי עבורי. באופן מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה החברתית שלי, גיליתי במהלך החוויה כאן שאני די זאב בודד. אחרי שנים שבהם קפצתי ממפגש אחד למשנהוא, בין שיחה לקפה לחיבוק, הסיטואציה שאליה הכנסתי את עצמי חשפה בפני רבדים של האישיות שלי שלא הכרתי.
לבד.
במהלך ימי העבודה, והחיים האינטנסיביים בקבוצה, אפילו בתוך סיטואציות אישיות עם אנשי הכפר והמתנדבים האחרים – גיליתי את עצמי. אותה מהות עמוקה שלי, שתמיד תפסה את המושב האחורי בזמן שחלקים אחרים בי ניהלו את ההצגה, מצאה את דרכה לצוף אל פני השטח. פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי משתאה ונחרד לסירוגין מכמה בדידות אני מרגיש כאן, אף על פי שבמושגים אובייקטיבים אני מבלה בתוך קבוצות של אנשים יותר מבכל שלב אחר בחיי.
התברר שהיעדרם של דירה משלך, חדר פרטי, דלת שאותה אתה יכול לסגור מאחוריך, קבוצות חברתיות שונות ומגוונות לפזר ביניהן את האנרגיה והזמן שלך, כולם תורמים ליכולת שלך להרגיש את עצמך. באופן הזוי ממש, הבנתי שדווקא ההתנגחות הסיבובית, החוזרת על עצמה כמעט מדי יום, עם מציאות חיים שמחוץ לשליטתך, עם סביבה חברתית שונה מזו שהיית בוחר לעצמך, הניתוק מכל הפרקטיקות המוכרות והידועות של חיינו, מאפשרות התמודדות שונה ומאוד כנה עם כל הדברים שתמיד הרגשתי בנוח לאלחש ולהרדים.
ומתוך החוויה הזו בקעה התובנה הפלאית – הבדידות מתברר, הרבה פחות נוראה מהפחד ממנה.
פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי מרגיש מרוקן, מותש ומיואש, מכל המתרחש כאן. ופעם אחר פעם גיליתי שהכוח האמיתי שהסתתר בתוכי נובע ממני, אינו קשור לחיזוקים חיצוניים ובעל עוצמה בלתי נדלית. נכון, קשה לזכור את התובנות הללו בזמן אמת, כשהתודעה שלי מעורפלת ומבולגנת, באותם רגעים מאובקים שבהם הכל נראה שחור ושגוי. אבל מצאתי שהבחירה שלי לחזק את הלבדות שלי, לא מתוך תפיסה רומנטית כזאת, מהסוג שאפשר לקרוא עליו בספרים של דוסטוייבסקי, אלא פשוט מתוך אמונה שהיא המפתח – מאפשרת למעברים הללו להתקצר ולהאיץ.
לפני שבועיים מצאתי את עצמי חווה רגע כזה: אחרי ימים מעייפים של ביחד, שבהם הזנחתי את המנהגים שפיתחתי עבור תמיכה עצמית, קמתי ביום שבת אחד והחלטתי שאני מתכוון לצעוד במעלה הרכס, אל היער הקטן שנותר ללא פגע במדרונות הגבוהים של ההר שלנו. בהתכווננות מרשימה, התעלמתי ממבטים שואלים ומשרירי הרגליים הדואבים שלי, והתחלתי לצעוד. טיפסתי במעלה הכפר, מעבר לבתים הרחוקים ואל תוך היער. שם, מוקף באורנים דקיקים וגבוהים ושקט שמופרע רק על ידי צליל הרוח שמניעה את צמרות העצים, נהניתי מהיום הנהדר ביותר שהיה לי בתקופה האחרונה.
כתבתי, קראתי, אכלתי, רקדתי, שכבתי על הגב ובהיתי בהרי ההימלאיה הולכים ונעלמים מאחורי מעטה של עננים כבדים.
כשירדתי חזרה מטה כמה שעות לאחר מכן, חזרה אל חבריי לקבוצה, אל הכפר, אל המציאות הכביכול אמיתית, כבר הרגשתי אחר – כאילו הסוללה הפנימית שלי התמלאה לחלוטין. הבטחתי לעצמי שאשוב אל הבילוי הזה בכל פעם שארגיש שהגעתי לקצה גבול היכולת וההכלה שלי.
אני חושב שהבנתי למה הם הולכים שלובי ידיים כאן, ובורחים אל בתיהם לאחר החשיכה. הבדידות פשוט מאיימת מדי. האפשרות שתצטרך להתעמת עם עצמך, ללא המיסוכים של הנאות והסחות, מעוררת בעתה. גם אני תמיד פחדתי להיות לבד, בעיקר כי האפשרות שאאלץ להקשיב לקולות שבתוכי הדירה שינה מעיני. לא רציתי לשמוע, לא רציתי לראות. היום אני מבין, ברגעים הספורים שבהם אני מצליח להישאר בהיר מספיק, בין גל רגשי אחד למשנהוא, למה כולנו כל כך מבועתים מהמקום הזה.
יש בו שקט.
בתור אדם שמתקשה בהבעת חיבה פיזית, לקח לי זמן רב להתרגל לאופן שבו הנפאלים, משני המינים, נוטים להפגין חום אנושי כלפי אנשים מהמגדר שלהם; גברים מקפצים ברחובות ומחזיקים ידיים, נשים שמלטפות אחת את השניה כל היום, ילדים שמתמזגים במשחק – נדמה שכולם כאן כל הזמן ביחד, בכל רגע מהיום שלהם.
החיבה הזו, כמו גם השמחה האינהרנטית של הנפאלים, מהווים לפעמים אתגר משמעותי עבורי. באופן מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה החברתית שלי, גיליתי במהלך החוויה כאן שאני די זאב בודד. אחרי שנים שבהם קפצתי ממפגש אחד למשנהוא, בין שיחה לקפה לחיבוק, הסיטואציה שאליה הכנסתי את עצמי חשפה בפני רבדים של האישיות שלי שלא הכרתי.
לבד.
במהלך ימי העבודה, והחיים האינטנסיביים בקבוצה, אפילו בתוך סיטואציות אישיות עם אנשי הכפר והמתנדבים האחרים – גיליתי את עצמי. אותה מהות עמוקה שלי, שתמיד תפסה את המושב האחורי בזמן שחלקים אחרים בי ניהלו את ההצגה, מצאה את דרכה לצוף אל פני השטח. פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי משתאה ונחרד לסירוגין מכמה בדידות אני מרגיש כאן, אף על פי שבמושגים אובייקטיבים אני מבלה בתוך קבוצות של אנשים יותר מבכל שלב אחר בחיי.
התברר שהיעדרם של דירה משלך, חדר פרטי, דלת שאותה אתה יכול לסגור מאחוריך, קבוצות חברתיות שונות ומגוונות לפזר ביניהן את האנרגיה והזמן שלך, כולם תורמים ליכולת שלך להרגיש את עצמך. באופן הזוי ממש, הבנתי שדווקא ההתנגחות הסיבובית, החוזרת על עצמה כמעט מדי יום, עם מציאות חיים שמחוץ לשליטתך, עם סביבה חברתית שונה מזו שהיית בוחר לעצמך, הניתוק מכל הפרקטיקות המוכרות והידועות של חיינו, מאפשרות התמודדות שונה ומאוד כנה עם כל הדברים שתמיד הרגשתי בנוח לאלחש ולהרדים.
ומתוך החוויה הזו בקעה התובנה הפלאית – הבדידות מתברר, הרבה פחות נוראה מהפחד ממנה.
פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי מרגיש מרוקן, מותש ומיואש, מכל המתרחש כאן. ופעם אחר פעם גיליתי שהכוח האמיתי שהסתתר בתוכי נובע ממני, אינו קשור לחיזוקים חיצוניים ובעל עוצמה בלתי נדלית. נכון, קשה לזכור את התובנות הללו בזמן אמת, כשהתודעה שלי מעורפלת ומבולגנת, באותם רגעים מאובקים שבהם הכל נראה שחור ושגוי. אבל מצאתי שהבחירה שלי לחזק את הלבדות שלי, לא מתוך תפיסה רומנטית כזאת, מהסוג שאפשר לקרוא עליו בספרים של דוסטוייבסקי, אלא פשוט מתוך אמונה שהיא המפתח – מאפשרת למעברים הללו להתקצר ולהאיץ.
לפני שבועיים מצאתי את עצמי חווה רגע כזה: אחרי ימים מעייפים של ביחד, שבהם הזנחתי את המנהגים שפיתחתי עבור תמיכה עצמית, קמתי ביום שבת אחד והחלטתי שאני מתכוון לצעוד במעלה הרכס, אל היער הקטן שנותר ללא פגע במדרונות הגבוהים של ההר שלנו. בהתכווננות מרשימה, התעלמתי ממבטים שואלים ומשרירי הרגליים הדואבים שלי, והתחלתי לצעוד. טיפסתי במעלה הכפר, מעבר לבתים הרחוקים ואל תוך היער. שם, מוקף באורנים דקיקים וגבוהים ושקט שמופרע רק על ידי צליל הרוח שמניעה את צמרות העצים, נהניתי מהיום הנהדר ביותר שהיה לי בתקופה האחרונה.
כתבתי, קראתי, אכלתי, רקדתי, שכבתי על הגב ובהיתי בהרי ההימלאיה הולכים ונעלמים מאחורי מעטה של עננים כבדים.
כשירדתי חזרה מטה כמה שעות לאחר מכן, חזרה אל חבריי לקבוצה, אל הכפר, אל המציאות הכביכול אמיתית, כבר הרגשתי אחר – כאילו הסוללה הפנימית שלי התמלאה לחלוטין. הבטחתי לעצמי שאשוב אל הבילוי הזה בכל פעם שארגיש שהגעתי לקצה גבול היכולת וההכלה שלי.
אני חושב שהבנתי למה הם הולכים שלובי ידיים כאן, ובורחים אל בתיהם לאחר החשיכה. הבדידות פשוט מאיימת מדי. האפשרות שתצטרך להתעמת עם עצמך, ללא המיסוכים של הנאות והסחות, מעוררת בעתה. גם אני תמיד פחדתי להיות לבד, בעיקר כי האפשרות שאאלץ להקשיב לקולות שבתוכי הדירה שינה מעיני. לא רציתי לשמוע, לא רציתי לראות. היום אני מבין, ברגעים הספורים שבהם אני מצליח להישאר בהיר מספיק, בין גל רגשי אחד למשנהוא, למה כולנו כל כך מבועתים מהמקום הזה.
יש בו שקט.
אתה גיבור אמיץ. לא כי אתה צריך להיות. כי זה פשוט מי שאתה. גם כשאתה לא באמת מבחין בזה. 3>
השבמחק