מה זה היה? הירק המקומי שאכלתי לארוחת הצהריים? בקבוק שלא חיטאתי ביסודיות? כף שלא נוקתה כראוי שביקרה בצנצנת חמאת הבוטנים ואז הוכנסה לפי?
להיות חולה בכפר נידח זה לא כיף גדול.
זה התחיל בתור בעבוע קטן, חוסר נוחות בטנית שחשתי בתחילת סשן המדיטציה היומי שלי. כעבור רבע שעה של עיניים עצומות ונשימות, המפגע חלף. אני כל כך מואר, גיחכתי לעצמי בסיפוק, שהגעתי לרמה שבה הבעיות פיזיות פשוט נעלמות בהינף (חוסר) מחשבה.
לארוחת הערב שאכלנו יחד התעקשתי לבשל קינואה. מאסתי בזבל המתועש שדחפנו לעצמנו בימים האחרונים: חמאת בוטנים, ממרח שוקולד, עוגיות מקומיות בטעם בלו בנד, פנקייקים.
החיים עם אמריקאים מזמנים הפתעות חיוביות ואתגרים מורכבים.
זללתי בשקיקה את הקינואה ואת מנת הצד שלה - מלפפון מקומי ענק בשם לוקה אותו בישלנו במשך שעה. אמנם היה לו טעם של סבון, ומרקם של סבון, אבל תיבלנו אותו במרק פטריות ורוטב חריף, ובטני הרגישה מלאה ומסופקת.
בשלב הזה המפגע חזר.
יצאתי החוצה אל אוויר הלילה הקר, נושם נשימות עמוקות וממוקדות. העוויתות באיזור הבטן שלי התעלמו מהן וממני, והמשיכו להתגבר. מה כבר יכולתי לעשות?
ללכת לישון כמובן. גם ככה בכפר בשעה שמונה בערב חיי הלילה פחות תוססים.
התעוררתי כעבור שעתיים עם עוויתות קשות. הכל בסדר, חשבתי לעצמי. זה רק עוד אתגר, רק עוד שלב במסע המורכב של ההתבגרות כאן. נשמתי וניסיתי למצוא תנוחה שבה הכאב יפחת. כשלתי.
בעודי מסתובב במיטה, מנסה לשכנע את עצמי שמדובר רק בכאב זמני וחולף, שעברתי דברים קשים מזה בעבר, הכאב הלך והחריף.
ואז הגיעו ההקאות.
הרגשתי את הרוק מסתלק מפי, את התחושה האיומה של גל שעולה בי, והספקתי בדוחק רב ללבוש את השל שלי ולרוץ החוצה אל הלילה הקפוא. שבריר שניה לאחר מכן כבר פגשתי שוב את הקינואה, המלפפון הענק, ומגוון חברים אחרים ממהלך היום.
להפתעתי, הרגשתי לא השתפרה, היא הלכה והחמירה. כל כמה דקות מצאתי את עצמי נתקף בהקאה מוטרפת, ובשאר הזמן הרגשתי כאילו הבטן שלי בתהליכי לידה של יצור חוצני מרושע.
זה היה הזמן שבו התודעה שלי השתנתה לחלוטין. זה לא כאב זמני וחולף, זה לא משהו שאני מכיר. אני עומד למות, משהו חמור מאוד קורה לי.
במשך שארית הלילה, בין הקאה להתעלפות למיני שינה שטופת הזיות ופחדים, שכבתי על מזרון המרפסת שלנו, עטוף בשמיכה החמה שלי. ידעתי שלא משנה מה, אני חייב להחזיק מעמד עד הבוקר, או אז יוכלו לפנות אותי בג׳יפ מיוחד אל בית החולים של הזרים שממתין לי בקטמנדו.
רק אני והירח. והדלי.
ואז הבוקר הגיע. חברי לבית הופיעו אחד אחרי השני, דואגים, מטפלים, מגישים לי משקה מלחים למניעת התייבשות. חברה טובה ואחראית הגיעה מהכפר השני, ואיתה גם האחראית הנפאלית המקומית.
בני המשפחה שבביתה אנחנו גרים נראו מודאגים למדי. האמא המבוגרת התבוננה בי ומילמלה משהו לבעלה, והוא בתורו פנה אל אשת הקשר הנפאלית שלנו. אולי כדאי שנקרא לשמאן של הכפר, איש הרפואה המסורתי, הם הציעו.
מתוך ההזיה בה שהיתי, הנהנתי בראשי בהתלהבות המרבית שהתאפשרה לי. הכדור לא עזר, וגם לא משקה בטעם דלק, מדוע לא לתת צ׳אנס לחוכמה המקומית?
כעבור כמה דקות או שנים ארוכות התיישב מולי זקן טיבטי חייכן וחכם למראה. ידיו ועיניו היו מחורצות והוא החזיק מגל. בעיניים חצי עצומות יכלתי לראות אותו מבצע כשפים, ממלמל וטובל את המגל בכוס המשקה שהוא הכין עבורי.
אבל כשהטכס נגמר, התחלתי להרגיש טוב יותר, ואז שקעתי בשינה שנמשכה יום שלם.
היום, כשהלכתי בשבילי הכפר, כבר לא הייתי בטוח שאי פעם הייתי חולה. אבל אז עצרתי לרגע ונזכרתי שבמהלך הלילה הארוך וההזוי הזה, הגיע הרגע שבו לא הייתי בטוח שמעולם הייתי בריא. הייתי משוכנע בכל תא בגופי שתמיד סבלתי ותמיד אסבול מכאבים איומים ושזה הסוף.
שקרנית קטנה - התודעה שלנו.
אחרי הכל, גם זה חלף.
<3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה