אם בשבועות הראשונים שלי כאן לא הפסקתי להתפעל מהיכולת של מסעי להפתיע אותי מדי יום בפסגות חדשות של תחושות ומחשבות, טובות ורעות כאחד - כעת אני בעיקר מתפעל מכך שלמעשה המסע התחיל רק עכשיו.
קטמנדו, על הצבעוניות, הייחוד והזיהום שלה, היתה עדין גשר מסוים אל המוכר, אל הבית. האינטרנט, גם אם הוא איטי, שימש לאותן מטרות שחוקות. הבית בו התגוררנו, מלבד החוסר הכרוני שלו במים חמים, הרגיש כמו משהו שהייתי יכול למצוא בתל אביב.
ואז הגיעה חווית המעבר אל הכפר.
על אף ההכנות הרבות שהעברתי את עצמי - לזה לא יכולתי לצפות: כפר שכוח אל ויבש יחסית שבו מתגוררים נפאלים ממוצא טיבטי, בתי בוץ עבשים ומסעות יומיים במעלה ובמורד ההר בחיפוש אחר אספקת המים היומית.
בתוך המעבר המטלטל הזה, מצאתי בי דברים שכבר חשבתי שהשלתי ממני מזמן. הזדעזעתי לגלות שהכעס, הייאוש וחוסר היכולת לקבל את הקיים ניצחו את הקרב על התודעה שלי מדי יום.
עד הרגע שבו הבנתי, נזכרתי, שזה השיעור שאני עובר במשך חיים שלמים. אותה גברת בשינוי אדרת.
מעולם לא קיבלתי את הדברים שרציתי. תמיד הרגשתי שיש פער אדיר בין הדמיון שלי לבין איך שהדברים מתממשים במציאות - במשפחה, חברים, עבודה או זוגיות. אפילו הבבואה שלי במראה לא תמיד צייתה למאווים שלי.
והנה עכשיו, מבודד מבחירה מכל מערכות התמיכה שלי - אנחנו נפגשים שוב, והפעם אין לי לאן לברוח. שום הסחת דעת אלקטרונית, כימיקלית או תרבותית לא מתאפשרת כאן לאורך זמן.
וההבנה הזאת, כמו המון סימנים קטנים בדרך, מאפשרת לי לנשום ברגעי הכעס המעוור, הקנאה הירוקה או הבכי ההיסטרי שבוקע לו סתם ככה על איזה שביל צדדי.
יש כאן יופי בלתי נתפס, נשגב ומיסטי ממש, ויש כאן אנשים מדהימים (מקומיים) ומאתגרים (אחיי המתנדבים), אבל מעל הכל יש כאן את הדבר שממנו ברחתי במשך רוב ימי על פני האדמה.
אני כאן.
<3
מדהים. אתה. הפוסט. הנוף. פשוט מדהים.
השבמחקאהו!
השבמחק