קשה לעלות ולרדת.
הימים עוברים, השבועות חולפים, ואני מוצא את עצמי עובר גלים שקטים יותר והרבה פחות של רגשות. הזמן נחווה אחרת בנפאל. מצד אחד, כל יום מרגיש כמו גלגול חיים שלם, מלא בתובנות מוארות, חמלה ואהבה שמתחלפים תדירות בכעס, ייאוש תהומי ותחושת חוסר משמעות. ומצד שני, בתוך כל האיטיות הזאת, הזמן אץ רץ לו קדימה, והמספרים בלוח השנה מתחלפים במהירות בלתי נתפסת.
איטיות היא מילת המפתח כאן.
אפשר לחוש אותה בתור במכולת השכונתית, בה דרים אחד לצד השני שקית חלב לא מפוסטרת, קרם הלבנה, ותרנגולת . שמלקטת זרעי תירס שפזורים על הרצפה. להריח אותה בין ניחוחות האשפה השרופה שממלאים את רחובות העיר. להשתגע במונית שנעצרה בגלל שאישה זקנה מטאטאת את הרחוב שמול ביתה.
ובתוך כל זה, אני עולה ויורד. הכל מתערבב ונהיה עמום ואז חד שוב. געגועים עזים למבט עיניים מוכרות, למסגרות שתמכו בי בעבר מפנה את מקומו במהירות להכרת תודה אינסופית על החדש והמפתיע. רחובות שהיו זרים עד לפני כמה שעות נראים לי לפתע שחוקים ועייפים.
איך אפשר למצוא שלוה בתוך כל הרעש הזה?
באחד מרגעי הקשים, גם כאלה יש כאמור, מצאתי את עצמי מטפס מבולבל ומוטרד אל גג בית ההארחה שהפך לביתי הארעי בחודש האחרון. אינספור שאלות מילאו את ראשי, כשהמילה "אשמה" תתאר במדויק את החוט המקשר ביניהן. תהיתי על הבחירות שלי, ועל הסיבות שמובילות אותי תמיד להרגיש כושל. חשבתי על החיים שעזבתי, שפתאום נצבעו בגוונים יפים של ורוד מואר - כמה יופי היה שם, כמה שלמות. התחרטתי על מה שעשיתי, ונטרתי טינה לתוצאות של המעשים הללו. שאלתי את עצמי מה לא בסדר - בי, בחברה שאני בא ממנה, בסיפורים שאני שומע מהאנשים בבית ומהאנשים שכאן איתי, בסבל שלנו ובבדידות, ובעיקר בתחושה העמוקה של חוסר שדוחקת את כולנו להמשיך ולרוץ קדימה. לרוץ ולברוח ממנה והלאה
לא תכננתי להתאבד, אגב, אני פחות בעניין של סופים. סתם רציתי לנשום קצת אוויר.
ואז ראיתי מולי את פסגות ההימלאיה במרחק, תלויות כמו מחזה תעתועים מעל העיר. הן מבדרות, הפסגות האלה. כמו איזה עכבר שמתרוצץ בתוך חוריה של גבינה עבשה, הן מופיעות ממש מתי שמתחשק להן - חושפות את ההוד וההדר שלהן לרגע, ואז נעלמות מאחורי זיהום ועננים למשכי זמן לא מוגדרים.
והמראה הזה, של הרים גבוהים באופן לא הגיוני, של המקום הגבוה ביותר בעולם הזה, שינה מיד את תחושותי. כמו רוח קרה של חורף, התמונה שמולי נכנסה לתוכי וניקתה אותי. ולפתע מתוך השקט המפתיע הזה, עלתה בי מחשבה מבדרת: המחשבה על החיים כמסע של טיפוס הרים.
אנחנו עולים, משקיעים את כל כוחותינו בלהגיע אל היעד, יהיה אשר יהיה, ולבסוף במאמץ רב ובמחיר משתנה - מגיעים אל הפסגה. או אז מתגלה לנו המחזה המייאש, הנורא, של פסגה נוספת - גבוהה הרבה יותר מזו שאליה טיפסנו. הפסגה היחידה אשר אליה לטשנו את מבטינו, מתגלה כסתם עוד ציון בדרך.
בארץ שבה אני נמצא כרגע, יש אינסוף הרים. טוב, אולי אני מגזים, יש לי נטיה כזו, אבל אני בטוח שיש המון הרים כאן. ואני מטפס עליהם. על חלקם באופן מילולי ועל אחרים באופן סמלי, מטאפורי, רגשי. יש נחמה אדירה בידיעה שמאחורי כל הר שעליו אטפס, ממתינה לי עוד פסגה נוספת. המסע הופך להיות הרבה יותר קל כשאין לי מטרה ממוקדת וברורה שאליה אני שואף. פתאום החוויה שלי הופכת להיות אחרת לגמרי, משוחררת ונעימה.
לפרקים.
ברגעים אחרים, אלה שבהם אני בעיצומה של הירידה שמתחוללת בתוכי, או שבהם אני כבר בסופה - אני מתקשה.
מחר אני עולה אל ההר המילולי - הכפר שלשמו התכנסנו כאן, נפאלים וזרים כאחד. מחר אעלה ואטפס אל פסגה שממנה ניתן לראות את הנוף המדהים של פסגות אחרות, גבוהות הרבה יותר. אין לי מושג מה אעבור שם, ולא מה אמצא בעצמי ובעולם כשארד. אני פשוט יודע שכרגע אני בוחר לשים את המשמעות במקום אחר מלבד ביעד, במטרות ובהישגים.
וזו אחת הבחירות הקשות שעשיתי בחיי.
3>
הימים עוברים, השבועות חולפים, ואני מוצא את עצמי עובר גלים שקטים יותר והרבה פחות של רגשות. הזמן נחווה אחרת בנפאל. מצד אחד, כל יום מרגיש כמו גלגול חיים שלם, מלא בתובנות מוארות, חמלה ואהבה שמתחלפים תדירות בכעס, ייאוש תהומי ותחושת חוסר משמעות. ומצד שני, בתוך כל האיטיות הזאת, הזמן אץ רץ לו קדימה, והמספרים בלוח השנה מתחלפים במהירות בלתי נתפסת.
איטיות היא מילת המפתח כאן.
אפשר לחוש אותה בתור במכולת השכונתית, בה דרים אחד לצד השני שקית חלב לא מפוסטרת, קרם הלבנה, ותרנגולת . שמלקטת זרעי תירס שפזורים על הרצפה. להריח אותה בין ניחוחות האשפה השרופה שממלאים את רחובות העיר. להשתגע במונית שנעצרה בגלל שאישה זקנה מטאטאת את הרחוב שמול ביתה.
ובתוך כל זה, אני עולה ויורד. הכל מתערבב ונהיה עמום ואז חד שוב. געגועים עזים למבט עיניים מוכרות, למסגרות שתמכו בי בעבר מפנה את מקומו במהירות להכרת תודה אינסופית על החדש והמפתיע. רחובות שהיו זרים עד לפני כמה שעות נראים לי לפתע שחוקים ועייפים.
איך אפשר למצוא שלוה בתוך כל הרעש הזה?
באחד מרגעי הקשים, גם כאלה יש כאמור, מצאתי את עצמי מטפס מבולבל ומוטרד אל גג בית ההארחה שהפך לביתי הארעי בחודש האחרון. אינספור שאלות מילאו את ראשי, כשהמילה "אשמה" תתאר במדויק את החוט המקשר ביניהן. תהיתי על הבחירות שלי, ועל הסיבות שמובילות אותי תמיד להרגיש כושל. חשבתי על החיים שעזבתי, שפתאום נצבעו בגוונים יפים של ורוד מואר - כמה יופי היה שם, כמה שלמות. התחרטתי על מה שעשיתי, ונטרתי טינה לתוצאות של המעשים הללו. שאלתי את עצמי מה לא בסדר - בי, בחברה שאני בא ממנה, בסיפורים שאני שומע מהאנשים בבית ומהאנשים שכאן איתי, בסבל שלנו ובבדידות, ובעיקר בתחושה העמוקה של חוסר שדוחקת את כולנו להמשיך ולרוץ קדימה. לרוץ ולברוח ממנה והלאה
לא תכננתי להתאבד, אגב, אני פחות בעניין של סופים. סתם רציתי לנשום קצת אוויר.
ואז ראיתי מולי את פסגות ההימלאיה במרחק, תלויות כמו מחזה תעתועים מעל העיר. הן מבדרות, הפסגות האלה. כמו איזה עכבר שמתרוצץ בתוך חוריה של גבינה עבשה, הן מופיעות ממש מתי שמתחשק להן - חושפות את ההוד וההדר שלהן לרגע, ואז נעלמות מאחורי זיהום ועננים למשכי זמן לא מוגדרים.
והמראה הזה, של הרים גבוהים באופן לא הגיוני, של המקום הגבוה ביותר בעולם הזה, שינה מיד את תחושותי. כמו רוח קרה של חורף, התמונה שמולי נכנסה לתוכי וניקתה אותי. ולפתע מתוך השקט המפתיע הזה, עלתה בי מחשבה מבדרת: המחשבה על החיים כמסע של טיפוס הרים.
אנחנו עולים, משקיעים את כל כוחותינו בלהגיע אל היעד, יהיה אשר יהיה, ולבסוף במאמץ רב ובמחיר משתנה - מגיעים אל הפסגה. או אז מתגלה לנו המחזה המייאש, הנורא, של פסגה נוספת - גבוהה הרבה יותר מזו שאליה טיפסנו. הפסגה היחידה אשר אליה לטשנו את מבטינו, מתגלה כסתם עוד ציון בדרך.
בארץ שבה אני נמצא כרגע, יש אינסוף הרים. טוב, אולי אני מגזים, יש לי נטיה כזו, אבל אני בטוח שיש המון הרים כאן. ואני מטפס עליהם. על חלקם באופן מילולי ועל אחרים באופן סמלי, מטאפורי, רגשי. יש נחמה אדירה בידיעה שמאחורי כל הר שעליו אטפס, ממתינה לי עוד פסגה נוספת. המסע הופך להיות הרבה יותר קל כשאין לי מטרה ממוקדת וברורה שאליה אני שואף. פתאום החוויה שלי הופכת להיות אחרת לגמרי, משוחררת ונעימה.
לפרקים.
ברגעים אחרים, אלה שבהם אני בעיצומה של הירידה שמתחוללת בתוכי, או שבהם אני כבר בסופה - אני מתקשה.
מחר אני עולה אל ההר המילולי - הכפר שלשמו התכנסנו כאן, נפאלים וזרים כאחד. מחר אעלה ואטפס אל פסגה שממנה ניתן לראות את הנוף המדהים של פסגות אחרות, גבוהות הרבה יותר. אין לי מושג מה אעבור שם, ולא מה אמצא בעצמי ובעולם כשארד. אני פשוט יודע שכרגע אני בוחר לשים את המשמעות במקום אחר מלבד ביעד, במטרות ובהישגים.
וזו אחת הבחירות הקשות שעשיתי בחיי.
3>
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה