איש זקן ואני, מטלטלים מצד לצד, נוסעים בג׳יפ בצבע ירוק-חלודה, בדרך הכי משובשת שנסעתי בה בחיי. ובין התקף עצבים אחד למשנהו, אני לומד עוד שיעור על ביחד ולחוד, קירבה וריחוק.
הם כל הזמן נוגעים, הנפאלים האלה. מחזיקים ידיים ברחוב, מלטפים, מניחים יד על גבך - לו רק הם ידעו עד כמה מחרידה אותי החדירה המתמשכת הזו למרחב האישי שלי.
אני כל כך רגיל לחומות, גבולות, זמן אישי, לדאוג לצרכים של עצמי, שלפעמים החוויה הבלתי מרפה הזו יכולה להיות מתישה עד כדי התמוטטות עצבים. אפילו שהחלק הבוגר שלי יודע שזו הצורה שלהם להיות יחד, לא להרגיש שהם בודדים וחסרי משמעות בעולם.
כשהלכנו לעיר הבזאר, מקפצים במורד הגבעות הטרשיות, עוברים מעל גשרים תלויים ושדות אורז, לא הפסקתי להתרגז על שני החברים המקומיים שליוו אותי למשימת קניית הירקות השבועית. אחד עצר לדבר עם כל יצור שפגשנו בדרך, אנושי יותר או פחות, והשני טיפס על כל עץ רענן בחיפוש אחרי פירות חדשים ומסעירים לאכול.
ילדים, סיננתי לעצמי, זכור שמדובר בעם של ילדים.
אבל אחרי שעות ארוכות של התמזמזות בבזאר, ההבנה המאיימת שהג׳יפ שהובטח לי שייקח אותנו לביתנו מעולם לא היה קיים, וההמתנה המייסרת וחסרת ההגיון לכלי רכב כלשהוא שישא אותנו במעלה ההר - אדי הסבלנות האחרונים שלי התפוגגו לבלי שוב.
לא יכלתי לדבר, אפילו לא להישיר מבט לעיניהם, רק לכעוס ולבהות במרחק.
למה אני כאן? בממלכת המטורפים האלה?
ואז התחילו להגיע ההודעות מהארץ. אחת אחרי השניה, עגומות בצורות מגוונות, הן בישרו לי שאריק איינשטיין מת. אני חוזה במשהו מיוחד, נזכרתי, האפשרות לראות מבחוץ אבל קולקטיבי.
אני לא יכול להגיד שהעצב הציף אותי. אהבתי את האיש ומה שהוא ייצג עבורי, אבל הכל הרגיש לי כל כך רחוק. רק התפעלתי מאיך שכל מי שאני מכיר פתאום הרגיש חלק ממשהו גדול יותר.
ואז הוא תפס את ירכי, האיש הזקן והחייכן. כנראה שהוא פחד שאעוף באחד הסיבובים מצלע ההר. או שאולי הוא פחד שהוא יעוף, וקיווה שאייצר עבורו איזו יציבות, משהו להיאחז בו. באחת חזרתי אל משאית הבקר הצפופה ומלאה עד גדותיה בשקי אורז, ארגזים מלאים בנודלס ואינסוף אנשים.
מבוגרים, צעירים, ילדים - כולם צפופים ומחזיקים איש ברעהו. מחזיקים בלי לחשוב, בלי לפחד מהמגע או הליכלוך, מזה שהם עושים משהו לא בסדר. פשוט מתקיימים ביחד, כי אין להם ברירה אחרת.
כמה שלווה יש במקום הזה לפעמים.
בהמשך הנסיעה כבר הייתי נוכח לחלוטין. הסתכלתי סביבי ותהיתי מה יש כאן שאיבדנו, ומה יש במערב שהאנשים האלה עדין לא חולמים ללמוד. קל להגיע במקום הזה לאבחנות פשטניות - לא תמצאו פה כאלה.
בתוך האינטימיות שנכפתה עלי, יכלתי לראות מבחוץ ביתר בהירות את הביחד שהשארתי בארץ. להציץ עליו לרגע מהמרחק. תהיתי לעצמי למה עצב וכאב הם זרזים כל כך חזקים להסרת הגבולות בין אנשים, ושאלתי את עצמי על מה כל אחד מהאנשים שחלקו איתי את תחושת האובדן שלהם מתאבל באמת.
השמש שקעה במרחק, והגענו למחוז חפצנו. איחלתי בליבי לנפטר הצלחה בהמשך המסע שלו, וקיוויתי שהרחם שאליו יוולד, ישלח אותו לחיים מלאים בהרפתקאות טובות ויפות.
״ראית? מזל שהחזקתי אותך״ אמר הזקן וקרץ.
<3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה