״מה מטרת המשחק?״ שאלתי אותו, והוא, שאוהב כל כך ללמד ולדבר באנגלית, מיד פנה אלי ואמר:״תחבולות. יש מספר גדול יותר של עזים, אבל הן עדינות יותר. אם הן לא יערימו על הנמרים - אין להן סיכוי״.
כמה מופלאה ומכושפת היא החזרה אל הכפר. גם אם זרם המים בנביעה של הכפר חלש יותר ממה שהיה רק לפני שבוע, והצמחיה לבשה גוון עגום וחום יותר - הציפה אותי תחושה של חזרה הביתה.
ומה מדהים יותר כדי לקבל את פני חזרה מהעיר, בה חוויתי התקפים אדירים של כעס בין מדורות הפלסטיק המעשנות, מלחזור לשיעור בודהיסטי על מהות החיים האנושיים?
המשפחה שאנחנו גרים אצלה לא מפסיקה להפתיע.
עם שובנו, גילינו שביתם הפך למקדש בודהיסטי צבעוני, שבו שמונה נזירים ונזירה אחת יושבים מבוקר עד ליל, יום יום, ומבצעים טכס של היטהרות.
תמיד הוקסמתי מבודהיזם. אולי זו העובדה שלא הבנתי אף פעם אם מדובר בדת או במדע קוסמי, או אולי זה היה הקסם שיש במשהו שמגיע מחוץ לתרבות שלי שאיפשר לי להתעניין בדברים שתמיד ברחתי מהם.
כמו דת, למשל.
עברו כמה רגעים לפני שהסכמתי להכנס ולשבת איתם, בשבע בבוקר, בעודי עדין נפוח ומבולבל מלילה של חלומות טרופים. אבל אז הוא ניגש אלי, בעלה של ביתו הבכורה של אבינו המאמץ. האנגלית שלו איפשרה לו, עוד מהימים הראשונים שלנו כאן, לשמש כגשר בינינו לבין אנשי הכפר.
״אתה יודע מה זאת קארמה?״ הוא שאל. משכתי בכתפי וחייכתי, יש מישהו שלא יודע מהי קארמה בימינו? בן רגע חזרתי אחורה לתקופה שבה למדתי בודהיזם, מנסה נואשות למצוא שם איזו תשובה כוללת לכל השאלות שלי לגבי החיים והעולם. נזכרתי כיצד הידע עוות על ידי ואיפשר לי להתנתק רגשית מהחיים, להפוך לרובוט חסר עניין במתרחש.
״קארמה זאת אחריות״ הוא אמר תוך שהוא בוהה בי ומחייך את החיוך המבויש שלו. ״מה שאמרת, מה שעשית, מה שחשבת - כל הדברים האלה יוצרים את העולם שסביבך. הבחירות שלך משפיעות על העתיד שלך ושל כל היצורים החיים. ובכל רגע, אתה יכול לבחור אחרת״.
בהיתי בו לרגע, ומיד התחלתי לצעוד אל הבית. משנכנסתי נתקפתי בתחושה עזה של ענווה: בתוך החדר הגדול, אפופים בעשן מרווה, ישבו הנזירים והנזירה, ושיננו מנטרות. ״הם מבקשים חמלה עבור העולם״ הוא אמר וחייך. מעדתי אל שטיח קש שמישהו שם על הרצפה הקפואה ושם ישבתי.
.הזמן חלף, דקות או שעות או גלגולים של חיים
המלמולים המעגליים של הנזירים סחפו אותי
למצב תודעה מחודד ובהיר. מדי פעם הם פסקו מלמלמל ותקעו בחצוצרות, היכו בתופים, ניגנו במצילתיים. מאוחר יותר מישהו אחר הסביר לי שמטרת הקקופוניה הזו היא לשלוח אות אל העולם. לשלוח לכולם ולהכל את מאמציהם הכנים.
אחרי זה השתחווינו, מחזיקים את כפות ידינו בנמסטה כנגד ראשנו, פינו וליבנו. ביקשנו לטהר מאיתנו את הקארמה השלילית שיצרנו במילים, מחשבות ומעשים. קח אותי כתלמידך, בודהה, הם ביקשו שאשנן ביני ובין עצמי.
ואחרי שיצאנו מחדר הפלאים, מוכנים להתחיל את יומנו נקיים, בעוד שהנזירים ממשיכים לנהל את מלחמתו האינסופית של האור כנגד החושך, שאלתי אותו מיהו הבודהה הזה שביקשתי שיקבל אותי כתלמידו. הוא חייך אלי והפטיר: ״זה אתה כמובן. כל אחד יכול להפוך מואר, לא משנה מאיזו דת או תרבות הוא מגיע״.
בזמן שישבתי בחוץ, ממתין בציפייה לשמש שתופיע כבר ותסלק את צינת הלילה שנמשכת בכפר עד שעות הבוקר המאוחרות, חשבתי על אותו משחק שהנזירים משחקים ומה הוא מסמל עבורי: לא משנה כמה אנחנו משתדלים ומנסים להיות טובים יותר, מדויקים יותר עם עצמנו - תמיד יופיע אותו רגע שבו הדפוסים העמוקים שלנו, הפחדים המושרשים או הפצעים העתיקים שלנו חוזרים לפגוש אותנו שוב.
ולמרות מספרם הזעום, ביחס לרצון הכללי של רובנו להשתפר, כוחם רב עד כדי שיתוק.
מה נותר לנו אלא למצוא תחבולות, ולטמון להם מלכודות בדרכם ללכוד אותנו בעוד סיבוב של סבל?
רגע אחרי זה יצאה החוצה הנזירה, אישה מלאה ומרשימה בשנות החמישים לחייה. היא בהתה בי רגע וחייכה.
״אל תהיה כל כך רציני״ אמרה תוך שהיא מגישה לי עוגיה דלת סוכר עם טעם של חול. ״תראה איזה בוקר יפה״.
<3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה