"אתה כועס" הוא אמר, עיניו הכחולות, הדוממות, מאשימות אותי. "אתה
חכם מדי בשביל להתנהג ככה, תהיה הגיוני".
שניה אחר כך כבר היה מאוחר מדי. פי נפתח, וכמו בהילוך איטי מסויט, יצאו ממנו מילים
שלא רציתי לומר, רגשות ומחשבות שהחבאתי במעמקי הבטן. עיניו המשיכו לבהות בי,
דוממות, וכל מה שנותר לי לעשות היה לקום, לאסוף את חפציי, ולצאת מהחדר.
הו קטמנדו, לא ככה תכננתי לחזור ולבקר בך.
הרי כל החודש האחרון, בעודי מקפץ בין הטרשים והדגלים הבודהיסטיים, חלמתי על מגדליך
(הלא) נוצצים, על מאכלים עשירים ועתירי מוצרי חלב, ירקות טריים, ללכת לישון אחרי
תשע בלילה, ובאופן כללי – לנוח. נכון שבשבוע האחרון שלנו בכפר, לפני שנסענו חזרה
אל העיר לסמינר הראשון שלנו, הדברים כבר התחילו לחרוק, אבל שכנעתי את עצמי שזו רעה
חולפת.
ואז הגעתי לכאן, אחרי נסיעה ארוכה וריחנית, והאמת הכתה בי: שד הכעס האדום, אותו
חבר הזוי שיש לי איתו יחסי אהבה/שנאה של חיים שלמים, המתין לשעת כושר. ואני,
בתמימותי, ביהירותי, או סתם מתוך חוסר שימת לב, נפלתי אל תוך מלכודת השקרים שלו.
וזה בכלל לא היה הוא הרי, הבחור עם העיניים הכחולות הקרות, שהרגיז אותי. זה הייתי
אני. אני מרגיז את עצמי כבר זמן מה, למען האמת. אני יכול לחשוב על המון סיבות,
שונות ומשונות, לכל הכעס הזה שמציף אותי כבר ימים ושבועות, וכולן יהיו שקריות.
כמובן שברגעי החולשה, אלה השקרים האלה בדיוק שלהם אני מאמין ללא הסתייגות.
אז קמתי ויצאתי, כאמור, מהחדר. יצאתי החוצה אל היום הקר, עם השמש השקרנית שלו
והריח המתמיד של שריפות האשפה והפלסטיק. רציתי לבכות, רציתי לצרוח, וכל מה שיכלתי
להרגיש הוא הזעם הבוער בעצמותיי, גורם לי לרעד, רטט ושנאה. הלוואי והייתי יכול
להוציא מזה משהו, להתמיר ולשפר ולהבין, אבל לא יצא מהמקום הגבוה הזה כלום.
ליקוי מאורות.
לקח לי זמן, אבל בסוף הפסקתי לרטוט. גררתי את עצמי למעלה, והתחלנו את הישיבה מחדש.
ושוב הוא התחיל, עם המילים החוזרות וההיגיון המעגלי שלו, שוב הרגשתי איך הזמן שלי
מתבזבז, איך החיים שלי מתקצרים ואיך הכול קורס סביבי ובתוכי. ואז הצטרפה אלינו החברה שהיא גם מדריכה, וסיפקה
לי חבל הצלה, כמו מי חיים לגרוני הניחר. בכמה מילים ומבט, הרגשתי שהמהלך ההרסני
בתוכי נעצר, ומתחלף באשמה.
הרי אני כל כך כושל, בבחירותיי, בחיי, אפילו בהתמודדות שלי עם דעות ומחשבות שונות
משלי. אני סופח וסופג את כל מה שמתחולל סביבי עד שאני מתייאש ופולט את הכול החוצה
באלימות מתפרצת. לא בדיוק מאסטר זן, עדיין. נשמתי עמוקות ובהיתי בקיר שמולי.
קישטה, אשמה, הסתלקי לך חזרה אל החור שממנו יצאת. את לא מועילה ולא עוזרת, יאללה
ביי.
הרגשתי איך אני מצליח לנשום שוב, את האוויר המזוהם של העיר. יכולתי לראות איך ענני
הבלבול והתסכול מתפזרים בתוך התודעה שלי, ואני חוזר אל הכאן והעכשיו.
אני עובר כאן את אותם השיעורים שרדפו אחרי כל חיי, זו רק התדירות והעצימות שלהם שהולכות
ומתגברות: לנשום לפני שאני מגיב, לראות מי מדבר בתוכי ולמה הוא אומר את מה שהוא
אומר, להגיד את הדברים שבוערים בי, לא להדחיק ולשקר, בעיקר לא לעצמי. ומעל הכול –
לא להיכנע לאשמה. אותה להטוטנית מתוחכמת שמתחזה לרגש לגיטימי, בזמן שהיא מבקשת ממך
לשקוע בתוכה, כאילו עצם הקיום שלה הוא המחיר שעליך לשלם עבור הטעויות שלך.
הוא לא.
כמו הנוף, שעובר את אותם התהליכים לאורך תקופות בלתי נתפסות של זמן, עם הגשם שיורד
ושוחק את הקרקע, חום הקיץ המכביד וחוזר חלילה – גם אני מתעצב לאיטי. הגלים עולים
ויורדים, התובנות באות והולכות, הכל הופך מהיר יותר, מדויק יותר. אין לי את הזמן
או האנרגיה, שום אפשרות אמיתית, להישאר זמן ממושך מדי בעמדה מסוימת, נוחה או
מרגיזה ככל שתהיה. אני חייב להמשיך לנוע.
לא נותר לי אלא לקוות שבסוף המסע הזה, שמרגיש לעיתים כמו חיים בתוך מכונת כביסה
שהיא גם תנור, אופה ומרטיבה, סוחטת ומייבשת – יתגלה בפני הנוף הפנימי של מי שאני
אמור להיות.
אני די אופטימי.
<3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה