אבוי, תקפה אותי ההבנה ברגע של בהירות, התרגלתי.
בלי לשים לב, ההרים הקסומים, האנשים האותנטיים והמרגשים, עבודת המדיה - הכל הפך למשהו יומיומי, ומכאן בלתי נסבל.
אני משקר כמובן. שמתי לב לכל מילימטר של שינוי, בעיקר מכיוון שקשה מאוד להתעלם כאן ממעבר הזמן: מזג האוויר, כמו שעון, החל להתחמם לאחר החג שבו נפרדו הנפאלים מהחורף. השמש הטורדנית מתחזקת מדי יום ומאיימת לקלף ממני את עורי ושפיותי. ואפילו התפאורה, צמחים ושיחים ועצים, נסוגים בהדרגה, קמלים וחרבים.
לסיכום, מצאתי את עצמי חי בגרסא היבשה והחמה עד כאב של חלום החיים בכפר על ההר.
יחד עם אדי המים האחרונים שמתאדים להם מהאדמה הנצלית באור השמש הנפאלית, הולכת ומתאדה לה גם סבלנותי.
כבר כתבתי פעם, פעמיים, ואפילו שלוש, על העליות והירידות הרגשיות שתוקפות אותי כאן מדי יום. והנה נדמה שהתגלתה לה מידה חדשה של טרפת רגשית, בחסות החום והזיעה, שהולכת ומתהווה לה. עמיתיי המתנדבים הנפאלים נדמים לפתע לילדים מייבבים ותלותיים, וחבריי לבית הפכו למטרות לעקיצות ציניות שחומקות לי מדי פעם, דרך הסדקים.
אני חייב לברוח מכאן, מצאתי את עצמי חושב ברגעי הייאוש שבהם האנשים שסביבי, החום, הנסיבות, כולם איימו להוציא אותי מדעתי. אני חייב לארוז את הדברים שלי, להתקשר למשרד, וללכת.
אבל רגע, לאן בדיוק אני אמור ללכת? לא היתה נקודה בכך שבחרתי לעזוב את חיי ועולמי כדי לחוות את החוויה הזו? אפשר בכלל לברוח מעצמנו?
כדי להתמודד, או להתעלם, מצאתי את עצמי משתמש בכלים ישנים ונאמנים - בחלומות בהקיץ על מקומות אחרים, לברוח לקריאה בספרים טובים, לבהות בפרקים של הסדרות האהובות עלי במחשב וכמובן אינספור השיחות והמסרונים שמוחלפים עם אנשים שנמצאים מעבר לים, להרים, למרחב ולזמן.
על כל התופעות האלה תהיתי וחשבתי, מריץ שוב ושוב ניתוחי מצבים וסיטואציות, בעוד שטיפסתי במעלה הגבעה עם סומאן, שותפי לעשייה בכפר.
כל כך חם לי, חשבתי, שאני יכול להרוג אותו. לתלוש את הראש הטיפשי שלו ממקומו, להסתיר אותו יפה מאחורי איזה קקטוס יבש, ולספר לכולם שמדובר בהתקפת נמר מפתיעה. הם הרי יאמינו לי.
בין האשמה לרחמים עצמיים הצלחתי בקושי להיזכר בסיבה שיצאנו לעוד מסע רגלי, רצוף בפגישות מייגעות ודפי נוכחות, במספרים וכמויות - כולם ביטויים להפרעה חמורה ביכולת של העם הנפאלי לראות ערך בדברים שאינם נמדדים בכמויות מספריות.
נכון, יצאנו לצלם את הנער.
אותו נער שלומד להיות נזיר בודהיסטי, ואחריו עקבנו במשך שבוע, מצלמים את שגרת חייו ושואלים אותו שאלות, כחלק מפרויקט שאמור להציג את הכפר והחיים בו. וכמו יישות מיסטית אמיתית, הנער הופיע ונעלם ללא התראה. במשך ימים שלמים מצאנו את עצמנו בולשים אחריו.
לבסוף מצאנו אותו, בתוך בית בקצה ההר, בחום הנורא של הצהריים, יושב ומתפלל בינות המוני אנשים. לוויה, סיפרו לנו הנשים הזקנות שמיד הגישו לנו תה ומאפה מטוגן, של נער שנפטר מסרטן הדם.
סרטן הדם?! מי לעזאזל נפטר מסרטן דם בכפר נידח בנפאל? תהיתי לעצמי בזמן ששתיתי בשקיקה את התה ובהיתי בנער המתפלל. הוא ישב בתוך החדר המעושן והמוצל, מוקף בנזירים בכל מיני גדלים, אנשים שמשתטחים על הרצפה ואישה אחת שבוכה בכי תמרורים. והוא קורא את הפסוקים, מבטו נעוץ בספרים שמולו וקולו יציב ובטוח.
התביישתי לפתע, בעוד שאני מתבונן עליו ועל האנשים שסביבי. התביישתי כי הבנתי ששוב נפלתי לבור השגרה, ואיפשרתי לה לסמא את עיני אל מול כל הפלא האנושי הזה. שמחתי לגלות שעל אף שיש בי דפוסים עמוקים ועתיקים כהרים, החוויה שאני נמצא בעיצומה כל כך עוצמתית בפשטותה שהיא תמיד מצליחה לפגוש אותי שוב ולהחזיר אותי לכאן - למציאות ולהווה.
נשבעתי לעצמי, לא בפעם הראשונה, ובוודאי שלא האחרונה, שאצליח להציב לעצמי גבולות. גבולות למחשבות שלי שמתרוצצות בלי שליטה, לביקורת ולחשבונאות, לפחד מהעתיד לבוא והחרטה על העבר - מכל אינספור הדברים ששולפים אותי החוצה ממה שאני חווה ברגע זה, על בשרי.
אין ברירה, הבנתי ביני ובין עצמי, אלא למצוא את הכוח לעמוד מול כל ההרגלים והדפוסים, ההרגלים הפנימיים והחיצוניים, כי הם לעד ישובו לרדוף אותנו. לא יהיה רגע פלאי שבו הם פשוט יתפוגגו. המסע המטריד במעלה ההר של חיי כרוך באינספוף נפילות, ואחרי כל אחת מהן אני מתרומם שוב, מנקה מעצמי את האבק, וממשיך ללכת.
עד הפעם הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה