השם הבודהיסטי שניתן לה הוא לופסינג קונדור, או זה השם שבו אני קורא לה לפחות.
אני זוכר את היום שראיתי אותה לראשונה, אחרי שבועות של הכנה. זר לבן, סקוטי, הגיע לכפר, סיפרו המקומיים ביראת כבוד. ולא סתם לבן אקראי - אחד שהפך לנזיר בודהיסטי. רצף של צירופי מקרים ומפגשים ממוזלים הובילו אותו לנפאל, אל הכפר בו אנחנו עובדים, והוא מתכוון לבנות בו מרכז מחשבים ובית חולים.
כשחזרנו לכפר מהביקור שלנו בקטמנדו, מצאנו את עצמנו בקבלת פנים חגיגית לאותו מושיע, שהתברר, בעוד דמותו הגדולה והמיוזעת מתגשמת מול עינינו תחת השמש האימתנית, כאישה.
אופס.
והנה אנחנו יושבים חודש וחצי לאחר מכן, האחות המאמצת המקומית שלי ואני, ושוברים אבנים עם פטיש.
שלא כמו הנפאלים המקומיים, אותם טיבטים שהגיעו להרים האלה לפני אלפי שנים, אני עושה זאת מבחירה. כי נולדתי לגזע הנכון, במקום הנכון, לנסיבות שאיפשרו לי לבחור ולהתנסות ולהגיע לכאן.
הבחירה שלהם מצומצמת יותר - הם מנסים לשרוד.
תמיד חזרו באוזני על המשפט השחוק שמזהיר את כולנו מכך שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. מה שלא סיפרו לי, אולי בשוגג, זה שכוונות לבדן, טובות או רעות, הן רק חלק מתמונה רחבה יותר של סיבות ומסובבים.
הרי אותה אישה, מערבית שהתמכרה לכדורי הרגעה ולאחר מכן מצאה את האור בדמות כתביו של בודהה, מלאה בכוונות טובות. היא מכרה את ביתה, פיזרה את רכושה, נסעה לצד השני של העולם וביקשה לעזור.
ואכן, היא היתה לעזר; בית החולים החל להבנות, וכנהוג באיזור הצחיח שבו אנחנו מתגוררים בתקופה הזו של השנה, הקהילה נרתמה לסייע.
את האבנים הגדולות בעלות הצבע המתכתי שמרכיבות את ההרים שסביבנו הם שוברים עם פטישים. ילדים, נשים וקשישים, כורעים זה לצד זו לצד הדרך ומייצרים את חומרי הגלם למבנה המובטח.
אך אבוי, השלכות בלתי צפויות החלו להצטבר מסביב למאורע: הילדים, שהוריהם זקוקים נואשות לפרוטות הספורות שהם מקבלים עבור כל שק חצץ שהם מייצרים, הפסיקו ללכת לבית הספר כדי להשתתף במאמץ הקהילתי. אחרים, מבוגרים יותר, מצאו שהשיעול הקבוע שלהם הולך ומחמיר בגלל האבק שנוצר בתהליך השבירה.
והיא רק רצתה לעזור.
לצערה של לופסינג, היכולת שלנו לראות באופן מורכב את המציאות תמיד מוגבלת. מצאתיאת עצמי לא פעם חושב על כל הפעולות שלי כיחיד או כחלק מאירגון שמתערב במציאות החיים כאן.
האם הייתי צריך ללבוש את החולמה הזאת? האם בזה שאני מעשן סיגריה מול ילדי הכפר אני משחית אותם? האם אני עושה מספיק?
אם אני מנסה ללמוד מסיפורה של הנזירה איזה לקח, הרי זו התובנה הישנה שנוגעת לכך שחייבת להיות לנו, לצד הכוונות, גם מודעות. לעצמנו, לסביבתנו, ולהשלכות שיש לכל מילה ומעשה שלנו על העולם. זה האישי כמו זה הרחב.
מאוחר יותר, בזכות חברינו הנפאלים, גיליתי שהפירוש של שמה השני של הגברת בנפאלית הוא חור תחת. ברצינות. המקומיים השמרנים מתפלצים בכל פעם שאני צורח את שמה בויכוח או שיחה.
לא שאני רואה בכך סימן מהאלים, אבל יש הקבלה אירונית מסוימת בין כל חלקי הסיפור על הנזירה עם השם הבעייתי, ההתערבות הלא מושכלת שלה בחברה שהיא לא מכירה, וההשלכות בשטח.
ומצד שני, שבירת אבנים היא פעילות גופנית מצויינת לסובלים מבעיות של זעם או כעס בלתי נשלט, קבוצה שבה יש לי חברות כבוד. כך שמדי פעם, אני מתכוון לשוב ולהטיח את פטישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה