מה יש במחזוריות של חיינו שיכול לייאש ולהכעיס, להתנער ולרומם, ואז להתנדף אל הרוח ולחזור חלילה? מה יש ללמוד מכל זה.
חברה אמרה לי לפני כמה ימים שיש משהו מבלבל בי. אני מדבר וכותב, משתמש באוצר המילים הרחב שלרשותי, בדימויים מופלאים כאלה ואחרים, והכל במטרה לתאר חוויות אנושיות פשוטות.
״לא יכול להיות״ היא טענה, ״שכשקרה הדבר הזה או הזה, לא הרגשת את הכעס, או את העצב. לא יכול להיות שבזמן אמת היו שם כל התובנות והאירוניה המשועשעת הזו״.
חכמה, החברה. לרוב אין בזמן אמת תובנות, לא כשאני נסחף אחרי הרגשות שלי, ולא כשאני נופל קורבן למחשבות שלי וכל החרדות שמתלוות אליהן. אבל כחלק מתהליך ההחלמה שלי אל מול התופעות האלה, אני מייצר ערך מוסף.
ולפעמים, אם אני בר מזל ובהיר מספיק, אני מצליח לראות את הדברים כהווייתם בזמן אמת.
וכך היה השבוע; יום אחרי יום מצאתי את עצמי מתעכב. רוב העמיתים חזרו אל הכפרים מהעיר, ואני עודני יושב במשרד ובוהה. כל הדברים האלה שאני צריך ״לעשות״, רשימה בלתי נגמרת של מטלות ואחריות, שההתבוננות בה משתקת אותי, מייאשת, מקפיאה.
מצד אחד אני רוצה לעשות, להיות מועיל בעולם, להשלים את המטלות שלי. ומצד שני, תמיד עולה בי התנגדות, ביקורת, מחשבה שניה.
ובעודי יושב שם במשרד הקר, השעות הופכות לימים שעוברים וחולפים מהר מכפי שנעים להודות, תהיתי לעצמי על הקושי הזה שעולה בי תמיד מול מעברים.
החוויה בנפאל הרי היתה תנועה קיצונית מהחיים שהכרתי. ללא שפיטה, של החיים הקודמים או אלה הנוכחיים, אני יכול לומר בבטחה שהשוני רב ביניהם. אבל המעבר היה קשה: מריבות, דיכאונות, חוסר ביטחון בהחלטות שלי. כאילו כל העולם נרתם להקשות עלי בתנועה ממצב אחד לשני.
גם כאן, התופעה לעד חוזרת - הנסיעה הקשה מהכפר לעיר, והנסיעה בכיוון ההפוך, תמיד מכניסות אותי למרה שחורה.
כשאני בעיר אני בטוח שאני לא רוצה לחזור לכפר, על השמש הקופחת שלו ולוחות הזמנים הלא ברורים. וכשאני עושה את דרכי במעלה ההר, בתוך עננת האבק של הדרך הראשית המתפתלת, אני לא מסוגל לזכור למה נאחזתי כל כך בפיח ובזיהום של קטמנדו.
ובתוך הקושי הזה של המעבר, התיכנון, ההתכוננות, הפחד להגשים אותו, יש עוד שכבה אחת של הסחה: כל אותם הדברים שהיו יכולים להיות, כל אותן הבחירות ההפוכות שהיינו יכולים לעשות ברגעי ההחלטה, ברגעי השינוי.
מה היה קורה לו הייתי מתקבל לאותם לימודים מיתולוגיים בארצות הברית? בוחר אחרת את המסלול המקצועי שלי בלימודים? משקיע יותר בהם? לו הייתי מתמסר לעבודה בתחום השירות התל אביב הפלצני? לו הייתי קצת יותר חרוץ ומסור כשעבדתי ועסקתי באמנות?
אם הייתי בוחר ללכת אחרי האהבה לחיים אחרים מאלה?
כל הפוטנציאלים האלה, כל ה״אני״ האחרים שהיו יכולים להיות ואינם, תמיד צפים ועולים ברגעי המעבר. אולי זאת המציאות שפריכה יותר, קליפתה דקה ושברירית, כשאני מעז לערער את המוכר והידוע ולפנות לכיוון אחר, או שאולי זה סתם אני שנאבד בתוך עצמי לרגע, מתעמת עם כל הקולות השונים בי.
מה שלא יהיה, גם התחושות האלה עוברות. הרי בסופו של דבר אין לנו בררה אלא לבחור - לעלות על האוטובוס או הטיסה, לעבור דירה, להחליף עבודה. השינוי הוא החיים עצמם.
ואותה תובנה שאני ממשיך להתעקש ולייצר (או להזכיר לעצמי), היא שאני לומד. לטוב ולרע, אם אני מוכן להקשיב ולשים לב למתרחש, המעברים נהיים חלקים יותר, והשינוי המנטלי שהם מצריכים מתרחש במהירות רבה יותר.
עוד חוליה בשרשרת.
<3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה