זה מנהג מבדר שכזה שאימצתי, כבר לפני זמן מה. ובדפים האלה, שבהם משורטטות המחשבות המבולבלות שלי, נלחמות אחת בשניה על זכות הקיום בתוך תודעתי, רגשות מבולבלים והבזקים של תובנה - אני מספר לעצמי את עצמי.
אני מספר על החלטות שקיבלתי ובחירות שבחרתי, על דברים שקרו אתמול או רעיונות למחר. לפעמים אני מוצא את עצמי נסחף בעקבות תיאוריה גאונית (בעיני לפחות) או איזה מהלך מחשבתי/רגשי מבריק - ואז שוכח אותם ומוצא את עצמי כותב אותם שוב כעבור מספר שבועות או חודשים.
הרי אני מציץ, אתם יודעים. מתבונן בדפים הללו, מלפני שנה או שנתיים, מחפש נואשות רמזים לכך שהשתניתי, התבגרתי, השתפרתי במעט. וכל מה שאני מוצא בהם לרוב זה את עצמי: אותן שאלות, אותן תשובות, אותם כעסים ואותן סליחות.
כנראה שלא משנה כמה שפנים נשלוף מכובע הקסמים שלנו - קשה לנו להשתנות באמת. אנחנו עוברים שוב ושוב את אותם הסיבובים כדי לעבור באותם המקומות, ולאט ובהדרגה מתעצבים לכדי הדברים שביקשנו להיות.
אז למה אני לא אמן מוכשר ומבריק?!
את השאלה הפניתי לחבר, בזמן שנתתי לו לקרוא את אותם דפים חושפניים. בהיתי בו בזמן שהוא עבר עליהם, מפרש כל מיצמוץ וכל שיעול שלו כשפיטה מחמירה של הפגמים והמחשבות המבישות שחשפתי בפניו.
״נראה לי שאתה פשוט תקוע בעצמך, בתוך עצמך״ הוא אמר לבסוף.
אוי לא, חשבתי לעצמי, שוב אותה המנגינה המוכרת. אותה אמת מחרידה ומרגיזה - אני מכור לעיסוק בעצמי.
אבל בכנות, איך אפשר שלא?
כל המחשבות שעוברות לי בראש, כל גל של רגש שמרעיד את עולמי. אני אופרת הסבון הותיקה והמרתקת ביותר בעולם, עם עשרות דמויות ומאות אתרי צילום - והכל בתוך ראשי.
משכתי בכתפי ופלטתי ביבשושיות שהייתי שמח לדעת איך יוצאים מעצמי. הרי כל מה שאי פעם רציתי זה לספר סיפורים מפעימים, משני עולם ולבב. מסוג היצירות שאנשים יקראו ומיד יהפכו לבודהות מוארים/אנשי שלום/מורים גדולים של האנושות. הייתי מדמיין את עצמי, בזמן המקלחת, מתראיין לגבי הספר המפעים שכתבתי, או הסרט המצליח שביימתי. כמה צניעות וענווה היו בראיונות האלה.
חבל ששכחתי, על הדרך, לדמיין במה עסקו כל היצירות האלה שלי.
הוא הביט בי וחייך. ״אתה לא צריך לצאת לשום מקום, כולנו מספרים את עצמנו לעצמנו כל הזמן.״
הו, על זה לא חשבתי. יכול להיות שבזמן שהייתי עסוק בלענות את עצמי על כך שאני לא מקורי או ממושמע מספיק, התשובה חיכתה מתחת לאפי?
הסיפורים שאנחנו, כולנו, רוצים לספר (ומיעוטנו המבוטל מוכנים לחלוק) הוא הסיפור שלנו: הניצחונות שלנו, ההפסדים, הטיפוס על הר וההתגלגלות ממנו חזרה למטה. אנחנו גדלים במחשבה שיש משהו שאנחנו חייבים לעשות בעולם, כדי לייחד אותנו, לשנות את החברה או הסביבה שלנו, כשבעצם כל מה שעלינו לעשות זה לחלוק את הייחודיות שלנו אחד עם השני.
הודיתי לו, לחבר בעל התובנות, בעוד שהוא התכונן לעשות את דרכו בלילה חסר הירח חזרה אל בקתת הבוץ שלו.
לפני שהוא יצא הוא קרץ לי והפטיר: ״רק אולי כדאי להפסיק עם השורה הזאת על האמן המבריק. קצת צניעות לא הרגה אף אחד״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה