מכונת הכביסה

אני לא אוהב פרידות, מי שמכיר אותי ודאי יספר.

והנה, החיים בשיא האירוניה שבהם, מזמנים לי עוד אחת, משמעותית ומאיימת - ממש בקרוב. איכשהוא, בלי שאשים לב, הזמן חלף עבר לו, חוויות הצטברו, כעסים נבנו ונפרקו, העונות התחלפו במהירות מעל העמק, בכפר שכוח האל על ההר בנפאל. עוד רגע, ממש מעבר לפינה, ממתינה לי סופה של החוויה הנוכחית, ומעבר לה מתגבשת חוויה אחרת שאותה אני עדין לא מסוגל לראות.

ובגלל שאני לא מתמודד היטב עם פרידות ועם סופים, הרגשתי את חוסר האונים שלי משתלט עלי. מבחירה כמובן, הכל מבחירה. מרצוני החופשי, והבחירה שלי להאמין לאמונות הלא נכונות, איפשרתי לעצמי ליפול; אל כל החשקים שלי, אל כל הבורות, כל ההתמכרויות שאני כל כך אוהב ושונא באותה הנשימה, חוסר סבלנות לסביבתי, התעלמות לפרקים מהמטלות שלי ומהיעדים שהצבתי לעצמי בעולם, חלומות באספמיה. ומעל הכל, בוערת בחשיכה הפנימית הגוברת, התחושה החוזרת-לעד-הזו שמספרת לי ששום דבר שאני לא עושה לא שווה, שאין לי משמעות או מהות בעולם.

וכך זה המשיך, עוד יום ועוד שעה, עוד סיגריה ועוד דרמה רגשית מטלטלת. שוב ושוב ושוב, ואני נע בין רגעים של חסדר ויופי, שבהם לרגע הכל נראה שוב הגיוני, חזרה אל מכונת הכביסה הרגשית שהיא החוויה שלי את החיים - מרטיבה, סוחטת, מערבבת, מייבשת. אין הרבה אור במקומות האלה, אין הרבה חמלה, בודאי שלא לעצמי. רק המון ייאוש וכעס, שלרוב מופנים כלפי האנשים הקרובים אלי, שמנסים בדרכם לסייע לי (ולעולם לא מצליחים כמובן), ונראטיב חוזר ושחוק ששואל:"למה בכלל כל זה נחוץ?"

החיים האלה, כוונתי.

ואז, בהברקה של רגע, החלטתי שאני נוסע למנזר. אני לא יודע לגמרי למה החלטתי שאני נוסע לשם, פודה את עשרת ימי החופשה שכבר ויתרתי עליהם, אבל עשיתי הכל כדי לכבול את עצמי בשלשלאות לחוויה הזו - התקשרתי, הזמנתי מקום, שילמתי. וכמו שכל רומני טוב יודע - אם כבר שילמת מכספך הקדוש, תלך גם תלך.

אז נסעתי אל המנזר, ושם בין שיעור על מהות החיים בסמסארה, הקיום המחזורי של הסבל שבו כל הנשמות התבוניות מתגלגלות בהתאם לקארמה שלהן, מפגש עם בלונדיניות ובלונדינים חביבים ממבחר מדינות אירופה המרכזית והצפונית, טיולים ארוכים ומלאי שמש בגנים מטופחים שלא ידעתי שקיימים במדינה הזו - מצאתי שוב את עצמי.

ואיזו הזיה העצמי הזה, אם הוא בכלל קיים. בודהיזם, למי מאיתנו שלא מכיר, היא פילוסופיית חיים פרדוקסאלית למדי; אנחנו לא אמיתיים, אבל אסור לנו לשגות באמונה שהעובדה הזאת אומרת שאנחנו לא קיימים, אנחנו מתמכרים לחוויות החושיות שלנו ונאחזים בהן, חושבים בשיגיונותינו שהן מסבות לנו אושר כשההיפך הוא הנכון, ולבסוף מקדשים את האמונה המוטעית שלנו בכך שיש בתוכנו איזה עצמי, איזה אני אמיתי שאנחנו צריכים להוקיר יותר מאת האחרים, ובכך גוזרים על עצמנו חיים של אבדון וסבל המתמשכים עד אינקץ וכלזמן.

אכן, אמונה קלילה ומלאת הומור.

אבל בכל זאת, ישבתי המון. במשך עשרה ימים התבוננתי לתוכי, על הדרך שבה אני מגיב לדברים, לרוב ללא שום מחשבה מודעת מראש או תוך כדי מעשה. ראיתי אינספור ריבים, אינספור שקרים, מעשים של חמלה ויופי שאחרים עשו עבורי. השמיים של תודעתי הלכו והצטללו, כאילו עברה בהם סופה אלימה במיוחד. הבנתי שיש לי נטיה, בתור רב אמן של שקרים וסיפורים, לטוות את הסיפורים המוצלחים והמשכנעים ביותר עבורי. וכמו ילד קטן עם עיניים פעורות, אני מאמין להם. 

אבל הגלים המשיכו לנוע בתוכי. אין מנוחה, גם לא במנזר הבודהיסטי. אבל מתוך ההתבוננות, מתוך הנשימה והריכוז, הצלחתי לראות את הסיבה לכך שאני בורח מהתמודדות עם הדברים שקורים לי בהווה, עם החוויות שאני חווה ממש עכשיו. מעולם לא למדתי להתבונן עליהן. הייתי עסוק תמיד בכל הזמנים והמקומות האחרים מלבד אלה שבהם אני נמצא.

עצמאות. איזו מילה מוזרה, איזה קונספט חדשני. חשבתי שיצאתי לעצמאות מהדפוסים שלי כשנסעתי לכאן ויצאתי מעצמי, או כשעברתי מקטמנדו אל הכפר, כשהכרחתי את עצמי לעבוד על פרויקטים גם כשאזלו לי האמונה והכוח. ותוך שהעסקתי את עצמי המנזר במטלות רפטטיביות ומשמימות, ניגוב שולחנות אחרי הארוחות או הליכה בהילוך איטי יחד עם חברי לקבוצה לאורך הדרך שמקיפה את המנזר, הבנתי שמעולם התשובה לא הייתה בחוץ.

כי גם לפני הנסיעה לנפאל, או היציאה מהארון, או סיום הלימודים, או העזיבה את בית ההורים, הבר מצוה שלי, סיום כיתה א', תמיד היה איזה רגע שחשבתי בו שאני משתחרר, סוף סוף יוצא מעצמי. אבל זו רק אשליה, זמנית ומתוקה, שאחריה ממתין המדרון הקוצני של ההתפכחות.

כולנו מתקיימים בתוך עצמנו, על כל מה שזה אומר. ולכולנו אין ברירה אלא למצוא את הדרך האישית שלנו להתמודד עם התנועה התמידית שלנו מסביב לעצמנו. עם קצת מודעות ונשימה, זה אפילו מרגיש קצת כמו איזה בדל של משמעות. אותה משמעות שמרגישים באמת רק כשיוצאים מהמקום הזה של התובנות וחוזרים להתנגש ולתקשר עם העולם, בתקווה בפחות אלימות, עם חמלה וסליחה גדולות יותר, כלפי אחרים וכלפי עצמי.

אין סכנה שאהפוך לנזיר בודהיסטי, לפחות לא בזמן הקרוב. אבל בימים שלי במנזר קיבלתי בחזרה את המתנה הנדירה של היכולת לראות בבהירות, קודם כל ובעיקר פנימה.

וזו כבר סיבה לחגיגה.

מסביב לשולחן

כבכל שנה,  כשמגיע הזמן שבו כולנו מתכנסים, בישראל ובגולה, וקוראים את סיפור היציאה של עמנו מעבדות לחירות, אני מוצא את עצמי חוזר למצרים.

אפילו בתור ילד, תמיד הרגשתי מוזר ותלוש, מסביב לשולחן הסדר, כשחשתי אמפתיה אדירה למצרים. בזמן שסביבי התרכזו הנוכחים בחציית הים ובהתזת מי מלח מצלחת הסדר, בשירת ״דיינו״ ובמרדף מטורף אחרי האפיקומן, אני התבוננתי על העיטורים המצריים ושקעתי ברחמים אדירים על פרעה.

תמיד אהבתי לקחת את הצד של האנדרוגים.

היום, כשאני נדרש לזקק את המשמעות הנוכחית של סיפור יציאת מצרים עבורי, אני בעיקר מוצא את עצמי חושב על הסמליות ששזורה בו, שרלוונטית גם לחוויה הנוכחית שלי, כאן בנפאל.

הרי עבורי כל סיפור, קטן כגדול, איכשהוא מסמל את התנודות הפנימיות והתגובות הרגשיות שהן חלק ממנת חלקנו כיצורים אנושיים.

ובסיפור הזה, כולם היו עבדים.

בני ישראל, כמובן, עמלו בפרך בבניית פירמידות נשגבות, ובהעמדת צאצאים זכרים שיצאו לשחיה במימי הנילוס הצוננים. אבל נדמה לי שדווקא מצבם היה טוב יותר משל שאר גיבורי הסיפור - הם סבלו סבל רב, אבל המשיכו להאמין בהצלה-של-הרגע-האחרון, באל אוהב ורחום שיושיע אותם ממציאות חייהם הנוראה.

האמונה, במקרה הזה, השתלמה.

גיבורי הסיפור האחרים מצאו את עצמם במצבים רגשיים מורכבים יותר; משה, שנאלץ להתפכח מחיי השקר שלו כחלק משושלת המלוכה המצרית, להתמודד עם הפשעים שביצע נגד אחיו בני האדם, לקחת בעל כורחו תפקיד מנהיגותי ולבסוף למצוא את עצמו נעול מחוץ לשערי הארץ המובטחת - לא זכה בנחת במהלך חייו.

ומולו, ניצב מוסר ההשכל של הסיפור עבורי - פרעה. לאורך הסיפור כולו, ליבו כבד עליו. הוא מסרב לשחרר את העבדים, רואה את ממלכתו נחרבת ולבסוף מאבד את בנו בכורו. אפילו אז, אל מול הקורבן הגדול ביותר שאפשר לדמיין, הוא מנסה באקט אחרון של ייאוש לנקום בעבדים שאותם שיחרר, ומקפח את חייו.

אכן, תמונות קשות.

אבל מכיוון שאני נוטה פחות להתעסק בניסים וקסמים של החוץ ויותר במהלכים הפנימיים של דמויות בסיפורים ובכלל, אני רואה בהגדה כולה קריאה ברורה עבורנו לחפש את הדרך שלנו להשתחרר מהעבדות הפנימית שלנו.

הרי כולנו עבדים.

לדפוסים העמוקים ביותר שלעיתים אנחנו לא מודעים לקיומם, לפגיעות שחשבנו ששחררנו, לאשליות של נוחות ושל יציבות - כל אחד מאיתנו שבוי לעיתים בידי כוחות שנמצאים לרוב מעבר להישג ידינו.

ומה נותר לנו, כשהמציאות טופחת על פנינו, כשאירועים באים והולכים, חוץ מהבחירה החוזרת לעד באילו חיים אנחנו מעוניינים?

בסיפור ההגדה נדמה שרק לאל יש כוח בחירה - הוא זה ששולח את משה בשליחותו אל מלך מצרים, הוא זה שמקשה את ליבו של פרעה ובכך גוזר עליו את ההרס והחורבן הבלתי נמנעים. אפשר לתפוס אותו כנוכחות חיצונית, או בתור הדואליות שטבועה בתוך כל אחד מאיתנו - עמוק בתוך התודעה האנושית.

ובמציאות, כמו בחיים, לפעמים ההרס הוא בלתי נמנע. לפרקים, אנחנו מוצאים את עצמנו מתפרקים מהגדרות, מרכוש, מבריאותנו, כדי שנוכל להבין שמשהו חייב להשתנות. אנחנו חייבים להשתנות.

היה נחמד כמובן אם הכל היה קורה בצורה נעימה יותר - אם בהינף יד הייתי מתגבר על ההתמכרויות שלי, או אם פרעה פשוט היה מקשיב למשה אחרי המופע האור קולי המרשים עם המטה והנחש, ושולח את בני ישראל לדרכם.

אבל אולי זה עוד חלק מאיזו תוכנית קוסמית נסתרת שמסובבת את המציאות האנושית. אם זו אכן קיימת נדמה שהיא מבקשת שנבחר לבד. שנבין שכל ההיקשרויות והאמונות שלנו, כל העצות הטובות והרעות שמספקים לנו חברים ואוהבים, כולן יכולות לסייע לנו רק עד גבול מסויים, ומשם אנחנו חייבים להיות אדונים לעצמנו - לקבל החלטות ולהביא אותן לכדי מימוש בכוח הרצון שלנו בלבד.

הרי גם הניסים והמכות, גם המן שנפל מהשמיים, גם הים האדום שנחצה לשניים - אף אחד מהם לא הצליח למנוע מפרעה להקשות את ליבו או מבני ישראל לפצוח באורגיה של זהב וריקודים כשמשה עלה על ההר. אפילו לוחות הברית, בינינו, לא תמיד מצליחים להיות רלוונטיים לחיינו.

בחירה היא משהו אישי. היכולת שלנו לשחרר את עצמנו, להעצים את החלקים בנו שמחזקים אותנו ולהיפרד מהחלקים שמגבילים אותנו, לא תמיד ברורה לנו.

אבל היא שם.

אנחנו חוזרים ועוברים באותן המנהרות, ומרקדים מלאים באושר על אותן הפסגות, גם אם הפרצופים והמקומות לכאורה משתנים. אם רק נלמד לזכור, וללמוד את התופעות מסביבנו כהווייתן, נוכל להשתחרר מהמעגל הסיבובי שמבנה את חיינו - אותם השיעורים, אותם האתגרים, פעם אחר פעם.

אפילו המילה העברית ״חג״ מרמזת על משהו שנע בתנועה מחזורית סביב משהו אחר.

מי ייתן והשנה נראה כולנו את המלכודות שאליהן אנחנו תמיד נופלים, ואת היכולת המופלאה שלנו לשוב ולהתגבר עליהן, ועל עצמנו.

חג שמח.

<3

להחזיק חזק

היאחזות. איזו מין תכונה אנושית מוזרה, שקשה לי כל כך להשלים איתה.

הרי תמיד יש משהו שמגדיר אותנו: הקשרים המשפחתיים שלנו, ההרפתקאות הרומנטיות שלנו, במה אנחנו עוסקים או אפילו דימוי הגוף שלנו. לפעמים נדמה לי שכל המטרה של סבך המחשבות והיחסים שאנחנו שבויים בהם באופן לא מודע היא למנוע מאיתנו להסתכל אל המקום שמאיים עלינו יותר מכל - תחושת המשמעות שלנו בעולם.

מצאתי את עצמי תוהה על קנקנן של ההיאחזויות שמרכיבות את מי שאני כשפילסתי את דרכי דרך סבך הקוצים והשיחים שחסם את דרכנו אל פסגת הרכס שמעל הכפר שלנו.

לו רק היינו בוחרים בפניה אחרת, בכלל לא הייתי שם.

יצאנו לדרך עוד לפני שהשמש עלתה גבוה מספיק בשמיים כדי לחרוך את בשרנו הורדרד, חוויה שהיא מנת חלקם של כל מתנדב ומתנדבת בכפר שלנו. שמנו פעמינו אל הצד השני של ההר, היכן שסיפרו לנו שצל ועצים מצליחים לשרוד את היובש הכללי.

ואז טעינו בדרך, ומצאנו את עצמנו רחוקים מכל סימן להתיישבות אנושית, תקועים בדרך למעלה, מוקפים בטבע פראי.

מה נותר לנו לעשות מלבד להמשיך ולשאוף אל הפסגה?

דחפתי את עצמי דרך הדרדרים היבשים והחומים, ששרטו את רגלי וידי, פוסע לאט על אבנים שמדרדרות מתחתי מטה, ותהיתי. חשבתי על כל הפעמים שהתעניתי כשאחרים לא ענו על ציפיותי, או על העובדה שההתנדבות שלי, שנראתה כמו הרפתקאה אינסופית, הולכת ומתקרבת אל סיומה.

כשנאחזתי בחתיכת צוק משוננת, ותוך שאני מקלל את היום שבו נולדתי, חשבתי על ההבחנה הזאת בין מה שראוי להחזיק בו ומה שראוי לשחרר.

הרי אני מוצא את עצמי נופל שוב ושוב אל אותם הבורות. אני מקנא בהצלחתם של אחרים או במראה הטוב שלהם. אני מתפנק לפעמים ומאפשר לאחרים לשאת עבורי נטל שראוי היה שאשא. אני מעקם את החוקים ומאחר לפגישות. אני לא מושלם.

וקשה להיות פגום, ומכאן אנושי, לפרקים. הרי מיקמתי את עצמי בתוך חוויה כה זרה, כה קיצונית, שמציבה אותי שוב ושוב מול עצמי. ולא תמיד אני מרוצה מהבבואה שמשתקפת מולי. התרגלתי, לאורך השנים, להסיח את דעתי מעצמי בעזרת מגוון הפעלולים שהחיים במערב סיפקו לי - אכלתי ושתיתי, הסתממתי ובהיתי בדמויות שמרצדות על גבי צגים בוהקים.

והנה אני כאן, ביער.

כשניסיתי להחליט, ביני ובין עצמי, מה התרופה שאני יכול להציע לעצמי במקומות הללו, אותן פינות הזויות שכל אחד ואחת מאיתנו חוזרים אליהם במחזוריות בלתי פוסקת לאורך חיינו, מצאתי את עצמי שוב בשיחה מדהימה עם חברה קרובה, מול שמיים מלאי כוכבים והרים מלאי אורות לבנים, שגם הם נדמים לפעמים לכוכבים.

ישבנו ובכינו. בכינו כי ריחמנו על עצמנו, בכינו כי הרגשנו שלא משנה מה אנחנו עושים, כמה אנחנו מנסים להיות אנשים טובים בעולם עבור עצמנו ועבור אחרים - לעד חוזרת תחושת החידלון. אתם מכירים אותה בודאי, אותו קול שלוחש לנו ברגעי המשבר ששום דבר לא שווה כלום, ושכל החוויות החיוביות שלנו הן שקר ורק הסבל והייאוש - רק הם אמיתיים.

אחרי כמה דמעות, הרגשתי שהמחשבה שלי מתבהרת שוב, כמו שמיים אחרי שחלפו בהם ענני סערה. ובמקומם הפציעה ההבנה הנצחית, הפשוטה והקלישאתית - אנשים, הם התשובה.

העולם הוא הרי מקום מדהים או מעוות, בהתאם למצב הרגשי שלנו, וקשה לנו לראות את ההשפעה שלנו עליו בזמן אמת. אבל את העולם, כמושג, קשה לנו לתפוס. אלה האנשים שאנחנו באים איתם במגע שמאפשרים לנו לזקק איזו תחושה של הישג, של ערך.

כי בכל מה שאנחנו עושים אנחנו נוגעים באחרים, ואם אנחנו מאפשרים להם - גם הם נוגעים בנו. הגלים הרגשיים ישובו תמיד לבקרנו, זה טבעו של הים וכנראה גם טבעו של האדם.

כל שנותר הוא לאפשר להם לשטוף אותנו, ולבחור במה אנחנו נאחזים ואת מה אנחנו משחררים במקום הזה. 

אחרי סאגת הטיפוס הדרמטית, ממש אחרי אותו רגע מותח של טיפוס על סלע אנכי, משל הייתי סילבסטר סטאלון באיזה מותחן ניינטיז דלוח, מצאנו את עצמנו על פסגת הרכס המיוחלת. ושם, המתינו לנו נופי ההימלאיה המרהיבים, רוח ששורקת בין צמרות העצים וסנדוויצ׳ים עם ריבה (שהכנו וארזנו מבעוד מועד אם נודה על האמת).

ושם בפסגה, לקחתי נשימה עמוקה, והודיתי על ההזדמנות לעוד טיפוס, כזה שהשאיר בבשרי הפעם סימנים שיזכירו לי את הקושי שחוויתי. כמו השריטות הללו בבשר, המפגש עם אחרים ועם עצמי מותיר אצלי תובנות רגשיות שלא הייתי מחליף לעולם.

לפעמים יש דברים שצריך להיאחז בהם בדרך שלנו למעלה, כמו סלעים גדולים או האמונה שלנו בעצמנו ובמשמעות שלנו בתוך ההזיה שנקראת חיים בכדור הארץ. דברים אחרים, כמו הציפיות שלנו מאותם חיים ומהאנשים שמרכיבים אותם, או אפילו מעצמנו, עדיף ורצוי לשחרר.

ומכאן שהדבר העיקרי שעלינו להיזכר בו, הכלי המדהים ביותר שנתקלתי בו בחיי, היא היכולת שלנו לבחור - מי ומה אנחנו רוצים להיות, וכיצד אנחנו מגיבים לדברים שאנחנו עוברים.

והכל בצעדים קטנים קטנים.

על ראש ההר

אני חושב שהבנתי למה הם הולכים שלובי ידיים.

בתור אדם שמתקשה בהבעת חיבה פיזית, לקח לי זמן רב להתרגל לאופן שבו הנפאלים, משני המינים, נוטים להפגין חום אנושי כלפי אנשים מהמגדר שלהם; גברים מקפצים ברחובות ומחזיקים ידיים, נשים שמלטפות אחת את השניה כל היום, ילדים שמתמזגים במשחק – נדמה שכולם כאן כל הזמן ביחד, בכל רגע מהיום שלהם.

החיבה הזו, כמו גם השמחה האינהרנטית של הנפאלים, מהווים לפעמים אתגר משמעותי עבורי. באופן מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה החברתית שלי, גיליתי במהלך החוויה כאן שאני די זאב בודד. אחרי שנים שבהם קפצתי ממפגש אחד למשנהוא, בין שיחה לקפה לחיבוק, הסיטואציה שאליה הכנסתי את עצמי חשפה בפני רבדים של האישיות שלי שלא הכרתי.

לבד.

במהלך ימי העבודה, והחיים האינטנסיביים בקבוצה, אפילו בתוך סיטואציות אישיות עם אנשי הכפר והמתנדבים האחרים – גיליתי את עצמי. אותה מהות עמוקה שלי, שתמיד תפסה את המושב האחורי בזמן שחלקים אחרים בי ניהלו את ההצגה, מצאה את דרכה לצוף אל פני השטח. פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי משתאה ונחרד לסירוגין מכמה בדידות אני מרגיש כאן, אף על פי שבמושגים אובייקטיבים אני מבלה בתוך קבוצות של אנשים יותר מבכל שלב אחר בחיי.

התברר שהיעדרם של דירה משלך, חדר פרטי, דלת שאותה אתה יכול לסגור מאחוריך, קבוצות חברתיות שונות ומגוונות לפזר ביניהן את האנרגיה והזמן שלך, כולם תורמים ליכולת שלך להרגיש את עצמך. באופן הזוי ממש, הבנתי שדווקא ההתנגחות הסיבובית, החוזרת על עצמה כמעט מדי יום, עם מציאות חיים שמחוץ לשליטתך, עם סביבה חברתית שונה מזו שהיית בוחר לעצמך, הניתוק מכל הפרקטיקות המוכרות והידועות של חיינו, מאפשרות התמודדות שונה ומאוד כנה עם כל הדברים שתמיד הרגשתי בנוח לאלחש ולהרדים.

ומתוך החוויה הזו בקעה התובנה הפלאית – הבדידות מתברר, הרבה פחות נוראה מהפחד ממנה.

פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי מרגיש מרוקן, מותש ומיואש, מכל המתרחש כאן. ופעם אחר פעם גיליתי שהכוח האמיתי שהסתתר בתוכי נובע ממני, אינו קשור לחיזוקים חיצוניים ובעל עוצמה בלתי נדלית. נכון, קשה לזכור את התובנות הללו בזמן אמת, כשהתודעה שלי מעורפלת ומבולגנת, באותם רגעים מאובקים שבהם הכל נראה שחור ושגוי. אבל מצאתי שהבחירה שלי לחזק את הלבדות שלי, לא מתוך תפיסה רומנטית כזאת, מהסוג שאפשר לקרוא עליו בספרים של דוסטוייבסקי, אלא פשוט מתוך אמונה שהיא המפתח – מאפשרת למעברים הללו להתקצר ולהאיץ.

לפני שבועיים מצאתי את עצמי חווה רגע כזה: אחרי ימים מעייפים של ביחד, שבהם הזנחתי את המנהגים שפיתחתי עבור תמיכה עצמית, קמתי ביום שבת אחד והחלטתי שאני מתכוון לצעוד במעלה הרכס, אל היער הקטן שנותר ללא פגע במדרונות הגבוהים של ההר שלנו. בהתכווננות מרשימה, התעלמתי ממבטים שואלים ומשרירי הרגליים הדואבים שלי, והתחלתי לצעוד. טיפסתי במעלה הכפר, מעבר לבתים הרחוקים ואל תוך היער. שם, מוקף באורנים דקיקים וגבוהים ושקט שמופרע רק על ידי צליל הרוח שמניעה את צמרות העצים, נהניתי מהיום הנהדר ביותר שהיה לי בתקופה האחרונה.

כתבתי, קראתי, אכלתי, רקדתי, שכבתי על הגב ובהיתי בהרי ההימלאיה הולכים ונעלמים מאחורי מעטה של עננים כבדים.

כשירדתי חזרה מטה כמה שעות לאחר מכן, חזרה אל חבריי לקבוצה, אל הכפר, אל המציאות הכביכול אמיתית, כבר הרגשתי אחר – כאילו הסוללה הפנימית שלי התמלאה לחלוטין. הבטחתי לעצמי שאשוב אל הבילוי הזה בכל פעם שארגיש שהגעתי לקצה גבול היכולת וההכלה שלי.

אני חושב שהבנתי למה הם הולכים שלובי ידיים כאן, ובורחים אל בתיהם לאחר החשיכה. הבדידות פשוט מאיימת מדי. האפשרות שתצטרך להתעמת עם עצמך, ללא המיסוכים של הנאות והסחות, מעוררת בעתה. גם אני תמיד פחדתי להיות לבד, בעיקר כי האפשרות שאאלץ להקשיב לקולות שבתוכי הדירה שינה מעיני. לא רציתי לשמוע, לא רציתי לראות. היום אני מבין, ברגעים הספורים שבהם אני מצליח להישאר בהיר מספיק, בין גל רגשי אחד למשנהוא, למה כולנו כל כך מבועתים מהמקום הזה.

יש בו שקט.

בחזרה לעתיד

אבוי, המחשבות, ככל שמנסים להגביל אותן כך הן מתמרדות.

עם חלוף קו האמצע של שהייתנו בכפר, החלו הקולות סביבי לתהות: מה הלאה? למרות העובדה שחמישה חודשים תמימים עוד נותרו לנו כאן, בעבודה סיזיפית ומעגלית, עם הישגים קטנים וגדולים, טיפוסים במעלה הרים ושמש שהולכת ומתחזקת מדי יום - קו הסיום נראה באופק.

היא חזרה על המשפט הזה, עם קו הסיום, לפחות עשרים פעם בביקורה כאן. אותה חברה, שותפה לתוכנית, בחורה אינטליגנטית ורגישה לכל הדעות, לא הצליחה להתנתק מההתמכרות שלה לעתיד.

היא יכלה כבר לדמיין את בית הספר בו תלמד, שאליו תתקבל בעזרת החויה הנוכחית שלה בנפאל, שכבר מככבת בקורות החיים שלה. היא תוהה לגבי סוג האנשים שאיתם תתחבר בעיר החדשה אליה תעבור, או סתם חולמת בהקיץ על הגבר כהה העור שיופיע בכל רגע בחייה ויסחוף אותה מהרגליים אל תוך הרפתקה סוערת שתימשך חיים שלמים.

היא כל כך מכורה לעתיד, החברה הזו, שיש לה מספר מהם שערוכים בשורה, אחד ממתין להחליף את רעהו במקרה של כישלון של תרחיש כזה או אחר.

בפעם הראשונה שהיא הבהירה לי שקו הסיום קרוב, הצלחתי לפטור אותה בחיוך ומשיכת כתף אגבית. בהמשך זה נעשה יותר קשה. בהדרגה גם נעשיתי ער לעובדה שכמעט כל חבריי לכפר, אותם בינלאומיים איתם אני מעביר את זמני כאן, נמצאים בתודעתם כבר מעבר למועד פקיעתה של החויה המשותפת שלנו - בעבודה נכספת וריווחית, בעיר חדשה ומעניינת, שם.

כמו מקהלה יוונית, התעוררו בי כתגובה אינספור קולות, חלק מבקשים לבקר את תפיסת עולמם המוגבלת וחסרת התכלית של חבריי, אחרים מבקשים לראות אותם בחמלה וסבלנות.

אבל לצערי הרב, וכפי שקורה לעיתים קרובות מדי, הקול אשר מצליח להשתיק את כולם, לפחות בשלב הראשון, הוא קול הייאוש. כמו פלסטלינה ממימד איקס, אני מתנגד, מתווכח, מתנשא, מוצא אינסוף צידוקים להיות אחר מהאנשים שסביבי, רק כדי לגלות ביני ובין עצמי, באותם רגעים של בדידות סוף יום שכזו, שמבלי ששמתי לב - אני מסכים איתם.

ואז אני זה ששוכב במיטה בלילה ונסחף למחשבות על הלימודים שאני צריך להירשם אליהם, הזוגיות שתשוב אלי או ההרפתקאות שמצפות לי במקומה, החזרה לארץ או הבריחה ממנה והלאה, אני מוצא את עצמי מפחד פחד מוות מכך שאין לי מושג עדין מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיי (הפתעה - גם נפאל לא תיקנה את השגיאה המתמשכת הזו).

אופס.

גם במקרה הזה, מימד הזמן נחוץ ואף מועיל להתמודדות עם התכונה החקיינית הזאת שלי. היו צריכים לעבור עוד כמה ימים, שבהם התהלכתי כמו בתוך ערפל סמיך, מסתובב בכפר ומחייך לעוברים ולשבים, מטגן אורז או עושה מדיטציה, משאיר אחרי איזו קליפה ריקה שפועלת על אוטומט, בזמן שאני חי את החודש, השנה והעשור הבאים והמדומיינים בראשי.

ואז זה עבר. בחיים כמו בחיים, המעברים שלנו בין מצבים שונים בדרך כלל לא מסומנים באפקטים המיוחדים ששמורים לסרטים הוליוודיים; אולי זאת היתה שקיעה בהרים, או התינוק הטיבטי השכן שעשה איתי כביסה והישיר אלי מבט. מה שלא יהיה, התעוררתי שוב.

ועם קומי, נזכרתי שוב בעצמי. כמה שזה קשה להיזכר בעצמך, מתוך בליל הגירויים והדעות שמקיפים אותנו, גם בכפר שכוח אל אי שם, אין דבר נהדר מזה.

הרי בחרתי לבוא לכאן, במידה רבה מתוך רצון להפסיק את ההיסחפות שלי במערבולת הרעב הבלתי נפסק, הרעב לעוד. הנויורוזות הבלתי פוסקות שלי, הפחד מהעתיד ומחוסר השליטה שלי בו, הרפו מעט מהגה החוויה שלי, בזכות אופי החיים כאן. אם רציתי או לא, כל מה שנותר לי לעשות הוא לשחרר ולקבל את הקיים.

והנה, הזמן לא פסק מלכת. גם החוויה הזאת דינה להיגמר. בסופו של דבר, כנראה שלא אמצא את עצמי מסיים את חיי בכפר הזה. למרות זאת, וההסתייגות הזאת היא עולם ומלואו, בהווה החוויה הזאת עדין מתמשכת. אני עדין קם כאן מדי בוקר, ועוד נותרה לי עבודה רבה לעשות, פנימית וחיצונית.

אני רק צריך לזכור את הבחירה שלי - התרכזות בהווה. אותה התרכזות אינה מרמזת על בריחה מהמציאות, נהפוך הוא. אני נאלץ בכל יום לעשות ולפעול הרבה יותר ממה שאני רוצה, ולחלום הרבה פחות ממה שנוח לי.

העתיד הוא ההתמכרות השניה הכי קשה שלי, אחרי הדרמות הרגשיות, אבל כמו  עם כל סם, יש רגעים של חסד שבהם אתה מבין שהגיע הזמן להמשיך הלאה, למקום או מצב טובים מזה.

או לסם קשה יותר.

נזירות ואבנים

השם הבודהיסטי שניתן לה הוא לופסינג קונדור, או זה השם שבו אני קורא לה לפחות.

אני זוכר את היום שראיתי אותה לראשונה, אחרי שבועות של הכנה. זר לבן, סקוטי, הגיע לכפר, סיפרו המקומיים ביראת כבוד. ולא סתם לבן אקראי - אחד שהפך לנזיר בודהיסטי. רצף של צירופי מקרים ומפגשים ממוזלים הובילו אותו לנפאל, אל הכפר בו אנחנו עובדים, והוא מתכוון לבנות בו מרכז מחשבים ובית חולים.

כשחזרנו לכפר מהביקור שלנו בקטמנדו, מצאנו את עצמנו בקבלת פנים חגיגית לאותו מושיע, שהתברר, בעוד דמותו הגדולה והמיוזעת מתגשמת מול עינינו תחת השמש האימתנית, כאישה.

אופס.

והנה אנחנו יושבים חודש וחצי לאחר מכן, האחות המאמצת המקומית שלי ואני, ושוברים אבנים עם פטיש.

שלא כמו הנפאלים המקומיים, אותם טיבטים שהגיעו להרים האלה לפני אלפי שנים, אני עושה זאת מבחירה. כי נולדתי לגזע הנכון, במקום הנכון, לנסיבות שאיפשרו לי לבחור ולהתנסות ולהגיע לכאן.

הבחירה שלהם מצומצמת יותר - הם מנסים לשרוד.

תמיד חזרו באוזני על המשפט השחוק שמזהיר את כולנו מכך שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. מה שלא סיפרו לי, אולי בשוגג, זה שכוונות לבדן, טובות או רעות, הן רק חלק מתמונה רחבה יותר של סיבות ומסובבים.

הרי אותה אישה, מערבית שהתמכרה לכדורי הרגעה ולאחר מכן מצאה את האור בדמות כתביו של בודהה, מלאה בכוונות טובות. היא מכרה את ביתה, פיזרה את רכושה, נסעה לצד השני של העולם וביקשה לעזור.

ואכן, היא היתה לעזר; בית החולים החל להבנות, וכנהוג באיזור הצחיח שבו אנחנו מתגוררים בתקופה הזו של השנה, הקהילה נרתמה לסייע.

את האבנים הגדולות בעלות הצבע המתכתי שמרכיבות את ההרים שסביבנו הם שוברים עם פטישים. ילדים, נשים וקשישים, כורעים זה לצד זו לצד הדרך ומייצרים את חומרי הגלם למבנה המובטח.

אך אבוי, השלכות בלתי צפויות החלו להצטבר מסביב למאורע: הילדים, שהוריהם זקוקים נואשות לפרוטות הספורות שהם מקבלים עבור כל שק חצץ שהם מייצרים, הפסיקו ללכת לבית הספר כדי להשתתף במאמץ הקהילתי. אחרים, מבוגרים יותר, מצאו שהשיעול הקבוע שלהם הולך ומחמיר בגלל האבק שנוצר בתהליך השבירה.

והיא רק רצתה לעזור.

לצערה של לופסינג, היכולת שלנו לראות באופן מורכב את המציאות תמיד מוגבלת. מצאתיאת עצמי לא פעם חושב על כל הפעולות שלי כיחיד או כחלק מאירגון שמתערב במציאות החיים כאן.

האם הייתי צריך ללבוש את החולמה הזאת? האם בזה שאני מעשן סיגריה מול ילדי הכפר אני משחית אותם? האם אני עושה מספיק?

אם אני מנסה ללמוד מסיפורה של הנזירה איזה לקח, הרי זו התובנה הישנה שנוגעת לכך שחייבת להיות לנו, לצד הכוונות, גם מודעות. לעצמנו, לסביבתנו, ולהשלכות שיש לכל מילה ומעשה שלנו על העולם. זה האישי כמו זה הרחב.

מאוחר יותר, בזכות חברינו הנפאלים, גיליתי שהפירוש של שמה השני של הגברת בנפאלית הוא חור תחת. ברצינות. המקומיים השמרנים מתפלצים בכל פעם שאני צורח את שמה בויכוח או שיחה.

לא שאני רואה בכך סימן מהאלים, אבל יש הקבלה אירונית מסוימת בין כל חלקי הסיפור על הנזירה עם השם הבעייתי, ההתערבות הלא מושכלת שלה בחברה שהיא לא מכירה, וההשלכות בשטח.

ומצד שני, שבירת אבנים היא פעילות גופנית מצויינת לסובלים מבעיות של זעם או כעס בלתי נשלט, קבוצה שבה יש לי חברות כבוד. כך שמדי פעם, אני מתכוון לשוב ולהטיח את פטישי.

דלתות מסתובבות

שוב ושוב ושוב ושוב.

מה יש במחזוריות של חיינו שיכול לייאש ולהכעיס, להתנער ולרומם, ואז להתנדף אל הרוח ולחזור חלילה? מה יש ללמוד מכל זה.

חברה אמרה לי לפני כמה ימים שיש משהו מבלבל בי. אני מדבר וכותב, משתמש באוצר המילים הרחב שלרשותי, בדימויים מופלאים כאלה ואחרים, והכל במטרה לתאר חוויות אנושיות פשוטות.

״לא יכול להיות״ היא טענה, ״שכשקרה הדבר הזה או הזה, לא הרגשת את הכעס, או את העצב. לא יכול להיות שבזמן אמת היו שם כל התובנות והאירוניה המשועשעת הזו״.

חכמה, החברה. לרוב אין בזמן אמת תובנות, לא כשאני נסחף אחרי הרגשות שלי, ולא כשאני נופל קורבן למחשבות שלי וכל החרדות שמתלוות אליהן. אבל כחלק מתהליך ההחלמה שלי אל מול התופעות האלה, אני מייצר ערך מוסף.

ולפעמים, אם אני בר מזל ובהיר מספיק, אני מצליח לראות את הדברים כהווייתם בזמן אמת.

וכך היה השבוע; יום אחרי יום מצאתי את עצמי מתעכב. רוב העמיתים חזרו אל הכפרים מהעיר, ואני עודני יושב במשרד ובוהה. כל הדברים האלה שאני צריך ״לעשות״, רשימה בלתי נגמרת של מטלות ואחריות, שההתבוננות בה משתקת אותי, מייאשת, מקפיאה.

מצד אחד אני רוצה לעשות, להיות מועיל בעולם, להשלים את המטלות שלי. ומצד שני, תמיד עולה בי התנגדות, ביקורת, מחשבה שניה.

ובעודי יושב שם במשרד הקר, השעות הופכות לימים שעוברים וחולפים מהר מכפי שנעים להודות, תהיתי לעצמי על הקושי הזה שעולה בי תמיד מול מעברים.

החוויה בנפאל הרי היתה תנועה קיצונית מהחיים שהכרתי. ללא שפיטה, של החיים הקודמים או אלה הנוכחיים, אני יכול לומר בבטחה שהשוני רב ביניהם. אבל המעבר היה קשה: מריבות, דיכאונות, חוסר ביטחון בהחלטות שלי. כאילו כל העולם נרתם להקשות עלי בתנועה ממצב אחד לשני.

גם כאן, התופעה לעד חוזרת - הנסיעה הקשה מהכפר לעיר, והנסיעה בכיוון ההפוך, תמיד מכניסות אותי למרה שחורה.

כשאני בעיר אני בטוח שאני לא רוצה לחזור לכפר, על השמש הקופחת שלו ולוחות הזמנים הלא ברורים. וכשאני עושה את דרכי במעלה ההר, בתוך עננת האבק של הדרך הראשית המתפתלת, אני לא מסוגל לזכור למה נאחזתי כל כך בפיח ובזיהום של קטמנדו.

ובתוך הקושי הזה של המעבר, התיכנון, ההתכוננות, הפחד להגשים אותו, יש עוד שכבה אחת של הסחה: כל אותם הדברים שהיו יכולים להיות, כל אותן הבחירות ההפוכות שהיינו יכולים לעשות ברגעי ההחלטה, ברגעי השינוי.

מה היה קורה לו הייתי מתקבל לאותם לימודים מיתולוגיים בארצות הברית? בוחר אחרת את המסלול המקצועי שלי בלימודים? משקיע יותר בהם? לו הייתי מתמסר לעבודה בתחום השירות התל אביב הפלצני? לו הייתי קצת יותר חרוץ ומסור כשעבדתי ועסקתי באמנות?

אם הייתי בוחר ללכת אחרי האהבה לחיים אחרים מאלה?

כל הפוטנציאלים האלה, כל ה״אני״ האחרים שהיו יכולים להיות ואינם, תמיד צפים ועולים ברגעי המעבר. אולי זאת המציאות שפריכה יותר, קליפתה דקה ושברירית, כשאני מעז לערער את המוכר והידוע ולפנות לכיוון אחר, או שאולי זה סתם אני שנאבד בתוך עצמי לרגע, מתעמת עם כל הקולות השונים בי.

מה שלא יהיה, גם התחושות האלה עוברות. הרי בסופו של דבר אין לנו בררה אלא לבחור - לעלות על האוטובוס או הטיסה, לעבור דירה, להחליף עבודה. השינוי הוא החיים עצמם.

ואותה תובנה שאני ממשיך להתעקש ולייצר (או להזכיר לעצמי), היא שאני לומד. לטוב ולרע, אם אני מוכן להקשיב ולשים לב למתרחש, המעברים נהיים חלקים יותר, והשינוי המנטלי שהם מצריכים מתרחש במהירות רבה יותר.

עוד חוליה בשרשרת.

<3