אחרי שבועות על ההר בנפאל, העבודה היומיומית לצד דרי הכפר ואפילו הנסיעות החוזרות לקטמנדו הקפואה, נפלטתי לפתע למימד מקביל שכולו שמש, חיוכים, פירות טרופיים ואינספור תמונות זהב של אביר ההמונים - מלך תאילנד.
משום מה מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב אל אותו הנושא, בשיחות עם אחרים כמו גם בדיאלוג הפנימי שלי (בהיעדר מילה מדוייקת יותר שתתאר את מקהלת הקולות השונים שתמיד נואמת במסגרת התודעה שלי): קהילה.
מהי קהילה בכלל? ולאן לעזאזל אני משתייך?
עם הנחיתה בבנגקוק ציפה לי הלם מגוון ומרובד. העיר, נוצצת ומפותחת יותר מהדמיונות הפרועים ביותר, סינוורה והיממה אותי במגדלים, רכבות עיליות ממוחשבות ואינספור תאילנדים - כולם יפים, מטופחים ודבוקים אל מכשירי הסלולאר שלהם.
בעודי יושב באחד הקרונות המבהיקים, פרסומות ל״הלו קיטי״ ממלאות את המרחב שסביבי, לא יכולתי שלא לנעוץ מבטים חוקרים בלגיונות הזומבים היפים הללו. עולים בשתיקה מסודרת לרכבת, עיניהם מחזירות את השתקפות המסך שמולם, הם נדמו לי למשהו שיצא הרגע מפס הייצור.
גם הוא אוטומטי כמובן.
התחלתי לחוש את המצוקה עולה בי. אלה לא האנשים שלי, עלתה בי מחשבה מבוהלת, הראשונה מבין רבות. זה העולם האמיתי, לחש קול בתוכי, ובזמן שאתה מסתתר בבור השופכין שלך על ההר, כולם נשאבים עמוק יותר ויותר אל תוך הזיית הצרכנות הטכנולוגית שמשתלטת על כל חלקה טובה.
מזל שאני לא ידוע כאדם דרמטי.
אחרי יום וקצת, וסיבוב בשכונות הפחות מלוקקות של העיר, נרגעתי. בכל מקרה שלא יהיה, הבנתי שזו לא הקהילה שאליה אני משתייך.
הזמן עבר, החוויות הצטברו, ונסענו אל דרום המדינה. לפתע מצאתי את עצמי בלב ג׳ונגל קסום, מלא בחיות טרף ופירות טרופיים, אגמים בגודל בלתי נתפס, והמון חיוכים. מחשבה חולפת תהתה על קנקנן של הידידותיות והפאסיביות של המקומיים, ואם התכונות הללו בדיוק הפכו אותם למצרך מבוקש כל כך בקרב אוכלוסיית הקשישים של ישראל.
אך אבוי, הפארק, שלהקלתי הרבה נתגלה כיעד שאינו מושך ישראלים או אמריקאים (יש לי מספיק מזה ומזה בנפאל - אבל נרחיב על כך בפעם אחרת), התמלא עד גדותיו בתיירים אירופאים!
פי נפער לרווחה כשראיתי מולי את גדודי השוודים, הגרמנים, הפינים ושאר עמי היבשת הנבחרת צועדים לכל עבר. בלונדיניים, גבוהים, עורם ורדרד מהשמש הקופחת, הם עוררו בי בהלה.
הם היו כמובן, ידידותיים וחביבים, מנומסים ונאים, אבל אף אחת מהתכונות הללו לא השתיקה את הקול שלחש בראשי: אלה, חברי היקר, אלה נציגי העולם האמיתי.
טוב, בשלב הזה כבר היה ברור כשמש שהקול הזה שמעורר בי פאניקה הוא טרחן לא קטן. איפה העולם האמיתי הזה שאתה מדבר עליו? ומי הם אזרחיו - התאילנדים השחומים והקטנים, או הרובוטים הארים התמירים?
כל שנותר לי הוא לתהות שוב על מושג הקהילה שמעסיק אותי בחיי הכפר וגם בכל השנים שהובילו אליהם. אני לא בטוח שאני יודע מי חברי הקהילה ״שלי״. לאורך החיים פגשתי אנשים רבים מספור, ואת רובם הגדול אהבתי, גם אם במחיר כבד עבורם ועבורי.
האם קהילה היא סך כל האנשים שבהם נגעתי בחיי? האנשים שנגעו בי? האם זו איזו יישות מסתורית שעוד אקח בה חלק בעתיד? האם זה בדיוק מה שאנחנו עושים בפרוייקט שבו אני לוקח חלק כרגע - בונים אחת שכזו?
כהרגלי, אין לי תשובות.
כל מה שיש לי הן תהיות ומחשבות.
מה שלא יהיה, תאילנד מתגלה כמקום המושלם לעצור בו לרגע ולנוח מהגלים האדירים ששוטפים את דרי ההר במחוז הנידח בנפאל, ובינהם עבדכם הנאמן.
יהיה אשר יהיה, בינתיים החיוך שעל פני מעוטר בחתיכות של האננס המתוק ביותר שאכלתי בחיי, וזה לא דבר מבוטל.
<3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה