לשאלה הזו, שחוזרת ועולה וחוזרת בשנית, מעבירה צמרמורת בגבי ומעוררת עווית של בעתה בבטני, בכלל לא התייחסתי בכל הפעמים שבהן שפכתי את ליבי ונשמתי על דף הוירטואלי הזה.
הרי אני תמיד עסוק כל כך בלב הזה, בנשמה הזו, מכדי להיות מעורב באמת במציאות שסביבי. מאז שאני זוכר את עצמי, העולם ותושביו תמיד היוו עבורי הסחת דעת מטרידה מלהיות שקוע לחלוטין בעולמות של דמיון, סיטואציות שרקחתי בתוך ראשי הקודח וחוויות אנושיות מהונדסות ומנוטרות בקפידה על ידי התודעה שלי.
והחיים, מרגיזים שכמותם, תמיד הקשו עלי להתמסר לאהבתי האמיתית - התודעה.
אבל בלי ששמתי לב, דווקא החוויה בנפאל, דרמטית, קיצונית וקסומה ככל שהיא, שלחה אותי לתעד בעיקר את רגשותי ותחושותי. כשקראתי את הרשומות האחרונות שלי כאן בבלוג הזה, תהיתי אם זר שיתעה לתוך אסופת ההגיגים האלה, יבין בשלב כלשהוא שאני בעיצומה של תוכנית מקצועית.
מקצוע! התבנית השחוקה מכל, אותה מילה טעונה באינספור הגדרות עצמיות של אינסוף אנשים לאורך ההיסטוריה.
אותם אנשים, אגב, שתמיד שואלים אותי ״מה אני עושה בימינו?״.
אבל אני אכן נוטל חלק בעשיה שהמילה הזו קשורה אליה בקשרי עבותות. הרי לא הייתי נשלח אל המשימה הזאת, אם מישהו, בעל שיקול מוטעה ככל שיהיה, לא היה מאמין שיש לי את הכישורים לתרום כאן משהו.
אבל התרומה הזו לרוב נשארת מעורפלת למדי. קשה לראות, בינות בתי הכפר ההולך ולובש גוונים שונים של חום וצהוב, כיצד הנוכחות שלי מועילה למישהו.
נכון, סרטוני וידאו קצרים שמתעדים את אנשי הכפר והעשיה המקצועית שלנו, תוכנית רדיו שתחשוף את האנשים שגרים כאן לסיפורים של מי שגר במרחק כפר אחד או שניים מהם, עבודה עם נוער - כולם מהווים חלק ממה שאני ״עושה״ כאן.
אבל קשה לי לראות, רוב הזמן, כיצד כל טיפות המים הקטנטנות האלה ישנו משהו בכלל, בטרגדיה היוונית הידועה מראש שהיא סיפורם של החיים בעולם השלישי: התיעוש ימשיך ויגבר, ההגירה מהכפרים אל העיר ומדינות המפרץ תימשך, שינויי האקלים יוסיפו וייבשו את המעיינות המתמעטים על צלע ההר - הסוף בוא יבוא.
*דרמה דרמטית*
אבל בינתיים, גם אם כל נבואות האוב שלי יתגשמו, יש תמורה אדירה למוכנות של אנשים כמונו לוותר לזמן מה על הריצה אל עבר היעד הנכסף (ולכל אחד מאיתנו יש כזה - קריירה, כסף, זוגיות, משפחה) ולנסות לפעול בהווה כדי לייצר תופעות חיוביות בעולם.
והנה אנחנו חוזרים אלי, ומה אני עושה כאן.
אני חייב להאמין, ממש חייב. אנשים שהכירו אותי בסיטואציות של מכירה יוכלו לספר על כך שאני איש מכירות מיומן - אבל רק כשאני מאמין במוצר. מעולם לא הצלחתי למכור משהו שלא האמנתי בו, לא משנה כמה חייכתי ושיקרתי.
ואני מאמין באמת שהדברים יכולים להיות אחרת. אין לזה הסבר הגיוני, בודאי לא כזה שמשכנע אותי. אבל אני חייב להישמע לאמונות שלי, בודאי כאלה שמאחוריהן עומדת תקווה קלושה, נואשת, ביצור האנושי.
כי אולי, אם אני אוכל להיות טוב מספיק, ולהרבות טוב בעולם, אוכל לסלוח לעצמי על כל מגבלותיו, וכל מגבלותי. אמצא בי את הסבלנות לשבת בעוד פגישת ועדה בה נפאלים מדברים על החשיבות בתיכנון והקמת ועדות נוספות, לנסות ולהטעין את מצלמת הוידאו בינות הפסקות החשמל המתגברות, או סתם לעצור את עצמי מהלכנע לחוסר המשמעות של כל זה מול ההרים שבוערים באורה האדום של השמש השוקעת.
כי החיים הם כאן, ועכשיו. לא במקומות אחרים בהם הותרתי את אהוביי, ולא בתוך קירותיו המנחמים של הראש שלי. הם מתרחשים כשאני מחליק על הגבעה הטרשית, מזיע בשמש היוקדת, או נלחם בעכבר שהשתלט לנו על המטבח.
מה אני עושה כאן? אני שואל את עצמי לעיתים תכופות, והתשובה תמיד מגיעה - צפויה ורפטטיבית ככל שתהיה, היא מופיעה שוב.
אני עושה.
<3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה