החטא הקדמון

הו, כמה שאני אוהב להרגיש אשם.

מישהו חכם אמר לי פעם, באחד מהרגעים הבהירים שבהם סערת רגשות מוציאה ממך כנות חדה כקריסטל, שאני מזין את עצמי באופן בלעדי בעשן ובדרמות. מצחיק, לו הוא רק היה יודע שהפסקתי לעשן. אחד ממקורות ההזנה העיקריים שלי חרב ונחסם, ועוד מבחירה.

לגבי הדרמות, אל חשש, המזנון עודנו פתוח ומלא במנות מהבילות ומזמינות.

זה לא משנה אפילו מה קרה שם, מה הפרטים חסרי החשיבות. אני רק יודע שעלתה בי קנאה. יש כל מיני סוגים של קנאה, אתם יודעים, ביניהם גם הזנים החביבים שמבקשים לפרגן למישהו שאתם מעריכים ורוצים בטובתו, אך צביטה קלה בלב מזכירה לכם שהייתם שמחים לחגוג את ההישג שלו בעצמכם. לא בסוג הזה עסקינן, אלא בקרובת משפחה אלימה במיוחד של אלה - הקנאה היוקדת.

והקנאה, היא הרי מחריבה את כל שסביבה. במשך ימים כל מה שיכלתי לחשוב זה שאני מקנא. ואז לחשוב על זה שאני חושב על כך שאני מקנא. כמו בסרט מדע בדיוני מושקע, התחילו להיפתח דלתות בתוך התודעה שלי, ומתוכם קפצו הצידה מגוון טינות וחשבונות שחשבתי שקברתי. "שלום!" הם זעקו לי בשמחה מהולה בעצבים, מאושרים שסוף סוף הגיע זמנם לשוב אל במת חיי.

וכך הימים והשעות עברו. והדרמה מתעצמת. בתוכי אני מתבלבל ומתייאש, הופך מתוסכל ואלים. למה ככה? או למה בצורה הזאת? מה אני אמור להפיק בכלל מכל התופעות הטיפשיות האלה? ככל שהזיכרון שלי מתמלא בעוד ועוד מחשבות של קורבנות ואומללות, אני הולך ומתנתק מהמציאות בה אני חי. בלי משים, אני הופך להיות חי-מת. מדלג בין חופים באיים קסומים ושטופי שמש עם עיניים מטורללות, אחוזות תזזית, שבוהות במרחק ובעצם רואות רק את המחזות שהמוח שלי מציג לעצמו.

ואז מגיעות השיחות. נסיונות להמשיג את הדברים ולהרגיע אותם, להגיע לפיתרון. לקחת את פצצת האלימות שהקנאה אחראית לה ולנסות לפרק אותה. ובצעדים איטיים, לאורך הזמן העובר, זה מתרחש. זה לא קורה בקלות, וישנם קורבנות על הדרך, אבל כל דרמה - יומה מגיע, ואיתו סופה.

לפתע אני מוצא את עצמי מתעורר. מה קרה? לאן נעלם הזמן? איך נסחפתי שוב מזרם הזמן, מהחופשה החלומית שלה ציפיתי, אל ארץ הדרמות הבלתי נגמרות? ולמה? בגלל משהו שמישהו אחר עשה עם חייו?

גם אם נשבעתי אלף פעמים בבגרות ובהבנה, בחוסר היאחזות ובסבלנות, מסתבר שישנם קווים אדומים שמעבר להם גם אני מאבד צלם אנוש. ומתוך המקום הזה, אחרי שסערת הכעס הלא ראציונאלית חולפת, קל ליפול אל המקום שמרגיש אשם. אשם כי שוב לא עמדתי בציפיות שלי מעצמי, כי שוב פגעתי באחר וגוללתי עליו את כל הכאבים, הכעסים וחוסר ההבנה שלי.

שוב הוכחתי לעצמי שאני בן אדם. יצור אנושי מוגבל למדי שמנוהל על ידי רגשות ודפוסים, חלק מהם שלי ואחרים הוטבעו בי עוד לפני שידעתי לדבר, מועברים מהורים לילדים במשך אינספור דורות.

מאכזב.

השלב הבא בתקליט השבור והשחוק הזה, שלא משנה כמה פעמים אני נופל אל הבור ומנגן אותו בדרכי מטה, הוא שלב האשמה.

כבר כתבתי איזה משפט או שניים על הלהטוטנית המנוסה שהיא אשמה. מה היא רוצה? התשובה היחידה שיש לי לתת היא - אותנו. את נשמתנו ונפשנו, את גופנו ומרצנו. כי ברגעים שבהם אני מתמסר לתחושות הקשות כלפי עצמי, משתכנע בעיוורון סלקטיבי שמעולם לא בחרתי בחירה אחת נכונה בחיי ושאני לכוד במעגל של סבל והזיות בלתי נגמר, גם אז אני יודע שמדובר בפיגור מוחלט. ועדין אני בוחר להכנס בדלת הזו. גם אם הזמן שאני מבלה איתה מתקצר, נדמה שהיא בת לוויה חשובה, בעיקר בעיניה שלה.

ואז גם היא חולפת, ואני מסובב את ראשי אחורה ורואה את העננים השחורים של הסערה שתקפה אותי, ממשיכים במרחק, רועמים ומלאי ברקים מהבהבים, בדרכם לאיזה פראייר אחר שיתפס לדרמות של קנאה וכעס, ייאוש ואשמה.

בהצלחה לך, ליצן!

הרי אותי הן כבר לא יתקפו שוב, לא אחרי שעברתי את המהלך המלא (בפעם המליון, שמונה מאות אלף, וחמש), לא אחרי שלמדתי את הלקח, את השיעור המדהים והמלמד של הבגרות האינסופית. אלה המילים המנחמות שאני ממלמל לעצמי כשאני מטאטא את שרידי ההרס והחורבן שמקיפים אותי, מתנחם בעשיה ופעולה.

כי כמה פעמים שלא אשכח את זה, גם בפעם הבאה אגיב כמו אדם. אכעס ואקנא ואתפוצץ, אעלה על גדותי ואתעצב. ואולי על הדרך אגלה עוד כמה רגשות אחרים. אני רק מקווה שככל שהחיים ימשכו וינועו קדימה, אוכל להגדיל בי את המקום שסולח לי על היותי - אני.

ובאותה נימה, בפוסט הבא, לשם שינוי מרענן בתבנית המסתמנת - אכתוב משהו על העבודה הממשית שאני עושה כאן!

אמן.