כשניסינו לחשוב על סרט לצפות בו עם עמיתנו הנפאלים נתקלנו בבעיה רצינית - רבים מהסרטים שהבאנו עמנו אלימים, אפלים או מיניים מדי עבורם. שמחנו לבסוף לגלות שהגרסא האחרונה (והגרועה) של ״הקוסם מארץ עוץ״ נעמה לחיכם.
במהלך הסרט, כשהקוסם הגיע לארץ עוץ, מתעופף עם הכדור הפורח שלו מעל צוקים מושלגים בלתי אפשריים, הפטירה אחת המתנדבות המקומיות בהתרגשות:״זה נראה כמו נפאל״.
יש משהו בדבריה. גם כאן יש נופים מוגזמים ביופיים וגמדים שמחי לב שמוחאים כפיים, שרים ורוקדים לצד דרכים צהובות. רק שבנפאל הן עשויות מאבק.
אבל בכל מקרה שלא יהיה - נפאל רחוקה שנות אור מלהיות ארץ עוץ.
יש המון דברים שקל להתעלם מהם כאן: האלימות כלפי נשים, האדישות המוגזמת כלפי האופן שבו העתיד נתפס חברתית או ההרס הסביבתי אדיר המימדים. במדינה שבה שריפה מוגברת של משאבי הדלק המוגבלים בזמן תקופת החגים מובילה להפסקות חשמל ארוכות מנשוא בהמשך השנה ישנם ליקויים משמעותיים בסדרי העדיפויות.
אבל בזמן שעשינו את דרכינו לעיר הברקת שלנו, מנטלי בירת המחוז, בכוונה למצוא את בעלי תחנת הרדיו המקומית ולהסביר לו מדוע הוא חייב להעניק לנו משבצת דו שבועית לשידור, בעיקר תהיתי על קנקנה של ההתייחסות למין.
או אולי מדוייק מכך - חוסר היחס וההדחקה הגורפים.
האוטובוס שלנו, עוד מוצר גאה ומרשים של חברת טאטא ההודית, פילס את דרכו דרך נהרות, דרכים משובשות, דרכי עפר, חצץ צבעוני, במעלה ובמורד הרים. במהלך הנסיעה כולה לא הפסקתי לקלל את הנהג. בליבי כמובן, רק בליבי.
בשלב מסויים, אחרי שמהמורה איתנית בדרך הקפיצה אותי את כל הדרך אל גג האוטובוס ובחזרה, הבחנתי שמצידנו יושבת גברת צעירה, ומניקה. השתוממתי לראות שבתוך קהל הגברים הצעירים, הרווקים, שישבו סביבי, איש לא טרח אפילו להגניב מבט אל שדה החלוץ, או אל התינוקת שינקה ממנו בשקיקה.
אתם מבינים חברים - אין כאן מיניות. זה לא משהו שמדברים עליו, לא משהו שמכירים בו. אפילו הנערה הצעירה שמעטרת את שלטי החוצות של קוקה קולה ברחבי המדינה, מפגינה את הנאתה מהמשקה רק בעזרת חיוכה הצחור. גופה וצווארה מכוסים בבדים עבים.
אני מודה שבהתחלה ההיעדר הזה תפס אותי לא מוכן. כמי שבא ממה שמתקרא ״המערב״, הפכתי אדיש לחלוטין לגוף ולשימוש הנרחב באסתטיקה שלו והמשיכה של כולנו אליו. ביום אביב ממוצע בתל אביב, קל יותר למצוא אנשים לבושים בבגדים מינימליים מאשר מקום במסעדה הטבעונית הלוהטת של החודש.
ומשהו שם הופך אותנו לצרכנים לא מודעים. בלי לשים לב, התפישה הזאת שלנו כמוצרים (שצריכים להיות יפים, חטובים, צעירים לנצח ונחשקים) חדרה לכל היבט של חיינו. מילא והתופעה היתה נעצרת בבעיות בזוגיות או ביחסים אינטימיים - מדובר במשהו עמוק הרבה יותר. אנחנו הופכים להיות המוצרים שאנחנו צורכים. המשקל שלנו, עור הפנים שלנו, גודל האיבר שלנו - כולם הופכים להיות חלק ממחול שדים שבו אנחנו מחשבים את ערכנו העצמי למוות.
כאמור, לא כאן. ביום אחד אני יכול להיתקל ביפה בנשים ובכעורה וחסרת השיניים מכולן, והחיוך של שתיהן יהיה רחב באותה המידה. משהו בהדחקה העמוקה של היצר מאפשר לנפאלים לשמור משהו מהתמימות שלהם לאורך חיים שלמים.
כמובן שמתחת לפני השטח רוחשים כוחות אחרים שלעיתים מתבטאים באונסים מזעזעים והתמכרות לאלכוהול. אף אחד לא מושלם. אבל יש בחוויה הזאת של היעדר העיסוק המתמיד שלנו במימד הזה של עצמנו משהו מאוד שונה.
עוד לא החלטתי אם אני מרוצה ממנו או לא.
בכל מקרה שלא יהיה, בשלב מסוים הגענו ליעדנו הנכסף - עיירה קטנה ותוססת שמזכירה את אחד מכפרי הבדואים בדרום ישראל. עשינו שם את מה שהיינו צריכים, ישנו לילה במלון מעופש אך חביב, ובבוקר של יום המחרת עשינו את דרכנו חזרה. הצטופפנו, עשרות אנשים ילדים וטף, על גג האוטבוס המלא עד להתפקע. הסתכלתי סביבי, על גברים ונשים שמתייחסים אחד לשניה פחות כמוצרים שיש לצרוך.
במן תמימות שכזו מעוררת התשאות, הם פשוט ראו בעצמם בני אדם.
<3
עוד לא החלטתי אם אני מרוצה ממנו או לא.
בכל מקרה שלא יהיה, בשלב מסוים הגענו ליעדנו הנכסף - עיירה קטנה ותוססת שמזכירה את אחד מכפרי הבדואים בדרום ישראל. עשינו שם את מה שהיינו צריכים, ישנו לילה במלון מעופש אך חביב, ובבוקר של יום המחרת עשינו את דרכנו חזרה. הצטופפנו, עשרות אנשים ילדים וטף, על גג האוטבוס המלא עד להתפקע. הסתכלתי סביבי, על גברים ונשים שמתייחסים אחד לשניה פחות כמוצרים שיש לצרוך.
במן תמימות שכזו מעוררת התשאות, הם פשוט ראו בעצמם בני אדם.
<3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה